בסוף הכל מסתדר !

ב-1938, היא אמרה לי בטון מחנך. ידעתי שהמנהלת הזקנה תבחר לעצמה סיסמה מטופשת למחשב שלה, ואפילו ניסיתי את שנת הלידה שלה בעבר, אבל ברטה התחכמה והוסיפה ב' לפני המספר, מה שגרם לי לשאול אותה מה הסיסמה. עברו שנים רבות מאז הפעם האחרונה שראיתי את המנהלת של בית הספר שלי, זה היה בטקס הסיום של השכבה שנדחה עד אחרי סיום הלימודים והיא נאמה נאום תודה לבוגרים שהפך לצעקות על קבוצה של קוראי קריאות ביניים, ועכשיו היא נראית הרבה יותר מבוגרת אבל לא פחות מרשימה ומפחידה גם כשהיא מגישה לי כוס תה, בעוד אני מתכנן כיצד להתחבר למערכת המחשבים של משרד החינוך.
"אז מה בדיוק רצית למצוא שם?" שאלתי.
- "אתה שמעת בוודאי שפיטרו אותי, נכון?". שתקתי. לא היה נעים לחשוב שוב על הכותרות והכתבות. "אז ידעתי שהדרך היחידה להוכיח מי מתנכל לי תהיה למצוא את העובדות האמיתיות במחשבים של בית הספר. למזלך זכרתי שתמיד היית טוב במחשבים."

אני שונא לעשות דברים כאלו. אז נכון שעוללתי כמה תעלולים בזמנו במעבדת המחשבים, אבל באמת שכבר הפכתי לאדם רציני מאז. מצד שני המנהלת ברטה היא אדם שקשה לי לסרב לו, מין התניה שכזו, עוד מתקופת הלימודים. "זה יקח זמן", אמרתי לה והיא הנהנה ולגמה את התה שלה בלגימות קטנות.

בלילה ישבתי על המחשב. המנהלת החדשה לא טרחה לחסום את הגישה, כצפוי, ויכולתי לעיין בארכיון המחשב. הבטתי בגליונות ציונים של כמה תלמידים ושיפרתי לכמה מהם את הציון כדי לפזר מסך עשן במקרה ומישהו יעלה על הפריצה. אחר כך התחלתי לקרוא חוות דעת על המורים השונים וגם דוחות מפקחים. היה שם המון חומר שהעתקתי וקראתי עד לשעות הקטנות.

בבוקר כשהתעוררתי ניסיתי לעשות סדר בכל המידע. הכל היה די מבולבל ולכאורה בלתי קשור. כשירדתי מהמיטה נדפקה לי הזרת של הרגל במשהו שלא היה שם קודם. שיט! קיפצתי ברחבי החדר בכאבים שהתחרו רק בצורך שלי להשתין. אחרי שהתארגנתי חזרתי והבטתי במזוודה המסתורית שנחה ליד המיטה. היא היתה לא גדולה ומעט פתוחה. הצצתי פנימה וראיתי שהיא ריקה ברובה. במזוודה היה פתק שעליו שתי מלים: "אזהרה הוגנת". היו שם גם תמונות שלי ביחד עם ברטה ובנוסף היה שם אקדח. חלק מהתמונות היו מאתמול, וחלקן מתקופת התיכון, תמונות שקיויתי שלעולם לא יימצאו, ועכשיו ידעתי שחתמו את גורלי.