אתמול בבוקר לקחתי כמנהגי את נגה לגן. בדרך כלל אני נושא אותה על הכתפיים ואנחנו מתכופפים יחד כשאנחנו עוברים מתחת לעץ. נגה אוהבת להגיד לי "אבא תתכופף, יש עץ גדול". אנחנו מגיעים לגן, מניחים את התיק שלה במקומו, והולכים לאכול ארוחת בוקר.
כל הדרך לגן נגה שמחה וצוהלת, משוחחת אתי ושרה. כשמגיעים לגן היא נכנסת למצב שקט יותר, כמו תמיד כשמגיע מישהו חדש לאיזור. היא צריכה להתמודד עם כל האנשים שבסביבה - מטפלות וילדים. אחרי דקה-שתיים זה עובר והיא שוב עליזה.
כשהיא מתישבת לאכול, היא בדרך כלל אינסטינקטיבית לא רוצה אוכל, אבל אחרי הביס הראשון היא מתחילה לאכול לתאבון. מרגע שהיא אוכלת אני מעניק לה נשיקה, והיא מנשקת אותי על הלחי בחזרה ומנופפת לי לשלום.
היום היא קמה במצב רוח פחות טוב, לא ממש רצתה להתלבש, לא רצתה כל כך לצאת אל הגן, ולא רצתה אפילו לשבת ליד שולחן האוכל. נאלצתי להשאיר אותה בוכה בגן כי היא לא רצתה שאני אלך (אם כי היא הסכימה לתת לי נשיקה). זה חלק מתהליך הגדילה.
***
אגב, אתמול בעודנו הולכים אל הגן, אני רואה אשה הולכת עם ילד בן 6 בערך, וכשהם עוברים לידנו הילד משליך עטיפה של שוקולד על הרצפה, והאמא שלו לא אומרת כלום. בערך 50 סנטימטר מהמקום שבו הוא זרק את העטיפה היה פח גדול, אבל זה לא ממש השפיע עליו או עליה. התעצבנתי והערתי לה, אבל היא פשוט התעלמה ממני והמשיכה ללכת. התרגזתי. צעקתי אליה בעוד היא מתרחקת שזו בושה, והיא ענתה לי שהיא ממהרת מדי. יופי של חינוך לילד. מכיוון שגם אנחנו מיהרנו והם כבר התרחקו, זרקתי את העטיפה לפח והמשכנו.
***
נירית סיפרה לי אתמול שהיא ראתה מישהי מדברת בוידאו סלולרי בשפת הסימנים. זו באמת מהפיכה לכבדי שמיעה כשחושבים על זה.
***
ביום שישי לקחתי את נגה מהגן והלכנו לקניות. לצורך העניין קנינו גם סל נגרר עם גלגלים בסגנון עדות הגימלאים, פשוט כי אני לא יכול גם להחזיק המון שקיות בידיים וגם להשגיח על נגה המתרוצצת. נגה אימצה את הסל ומאד נהנתה לטייל איתו. בסוף הקניות נתקלנו בספה שעמדה סמוך לצומת, ונגה התישבה עליה בטבעיות רבה.
***
מישהו הדגיש את הבלוג שלי באינטר8ינג. תודה רבה, למי שזה לא יהיה. ולמרות שאני מעדיף 2 הצבעות על פני השקעה של שקל בהדגשה, זו בהחלט מחווה נאה. להצבעה לחצו:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
