בסוף הכל מסתדר !

- שלום, זה משרד הקבלה לגן-עדן?
- נכון, שלום.
- שלחו אותי לכאן כדי לקבל כנפיים.
- מצטערת אדוני - אין.
- גברת, אני רוצה כנפיים!
- מצטערת אדוני, מתי הגשת בקשה אחרונה?
- לפני מלחמת העולם הראשונה.
- מצטערת אדוני, אין.
- אבל מה זה אין? תגידי, למה לכולם יש ולי אין? למה?
- מצטערת אדוני, יש לנו סולם עדיפויות, אדוני.
- אה, יופי. אז תגידי את הסולם, נשמע. אולי אני עדיפויי.
- אתה שר?
- לא!
- אתה רואה...  אתה בית חולים?
- לא, אני כבר מת.
- אתה קונסול כללי?
- גברת, אני רוצה כנפיים פרטיות, על מה את מדברת?
- אתה עיתון מקומי?
- לא, אבל יש לי חבר שבועון חוץ.
- אתה אסיר ציון?
- לא, אבל אני אהיה אסיר תודה אם תתני לי את הכנפיים.
- אתה שדה תעופה?
- רציתי, אבל לא יצא.
- אתה אחות מוסמכת?
- לא, אבל יש לי אח מוס.
- אח מוס?
- כן.
- מה זאת אומרת?
- זאת אומרת שיש לי אח, אין לי אחות.
- לכולם יש אח, מי זה אחיך?
- גברי.
- גברי? מי זה גברי?
- גברי...
- מה, גבריאל?
- כן.
- מהגשש?
- כן.
- החיוור?
- כן.
- זה אחיך?
- כן.
- זה מ"מים לדוד המלך, מים מים לדוד"?
- כן, כן, כן.
- למה לא אמרת קודם, תבוא תקבל כמה כנפיים שאתה רוצה....

***

מוקדש ליוסי בנאי, גם אבא של יובל, ובעיקר אחד מהאנשים שלא יצטרכו להפעיל פרוטקציה בגן העדן. בהשראה כבדה של קטע הסיום מהמערכון "הטלפון" שביצעו יוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

***

ערב עירוני של אלתרמן הוא אחד השירים האהובים עלי, ואני תמיד חייב לעצור ולהקשיב ל"אני וסימון ומואיז הקטן" שמצליח לגרום לכל אחד להרגיש שגם הוא היה פעם בשכונה הירושלמית ההיא למרות שסביר להניח שזה מעולם לא קרה. שיר שהוא זכרון קולקטיבי.

מאז "יש חור בדלי" ששר עם יונה עטרי ועד לקריאה הדרמטית של קטע מ "להתראות נעורים, שלום אהבה" של משינה. הוא היה יותר מאשר רק קול רועם ועברית יפה. ואולי הוא בעצם תמיד יהיה גם קצת יששכר, כמו במערכון.