שישי בצהרים. נירית הלכה לקניון, אני ונגה בבית.
משחקים קצת בצעצועים, קצת טלויזיה - היא מאד אוהבת את התכנית עם חמשת היצורים הפרוותיים בצורת נורת חשמל שמפיקים קולות לא ברורים אבל מתלהבים בתכלית.
הושבתי אותה על הנדנדה, קיבלנו מאחותי היקרה את הנדנדה החשמלית שההורים שלי קנו לילדים שלה כשהם היו קטנים, לוחצים על כפתור, והיא מתנדנדת לבד. החיים הטובים.
היא היתה רעבה, נתתי לה בקבוק חלב, אכלה כמעט הכל.
שיחקנו באורגנית לתינוקות, אני חושב שהיא הבינה שכשלוחצים על המקשים, יוצא צליל. היא ניסתה ללחוץ, אבל לא פגעה ממש. רק פעם אחת. אין לה את היכולת לתת לחץ מדוייק ובכיוון הנכון. זה עוד יבוד.
אחרי זמן מה היא התחילה להראות סימני אי נוחות ולהשמיע קולות מחאה. אם היא לא רעבה, ולא צריכה החתלה, ואין לה גרפס להוציא, אז סימן שהיא כבר עייפה. עכשיו צריך להרדים אותה.
יש בעיה עם עייפות. מצד אחד היא מתה לישון. מפהקת שוב ושוב. זה מרגיז אותה, וגורם לה לבכות. ואז היא לא נרדמת. יש לנו כמה שיטות להרדים אותה:
השיטה הבטוחה - אמא. נותנים לה לינוק והיא יונקת עד שהיא נרדמת.
במקרה הזה, אמא שלה לא נמצאת, והיא גם לא רעבה, וזה לא טוב לדחוף לה סתם חלב.
השיטה המתעקשת - אבא. היא שוכבת על הידיים של אבא (אני) בתנוחת ערסול על הבטן. צריך לשיר לה "נומי נומי" או שיר אחר בסגנון, ולטייל בבית. אסור לשבת. אסור לעמוד בשקט. כדאי לנדנד גם מצד לצד. והכי חשוב, אסור לוותר. גם אם היא מוחה ובוכה, זה דועך למחאות שקטות קצובות, עד שהיא נרדמת.
שיטת הנדנדה. יש לנו שתי נדנדות. אחת החשמלית שהזכרתי כבר, היא נרדמה שם פעם אחת, אבל הנדנוד קצת חזק מדי. יש לה גם מין מושב מתנדנד, מעין עריסה קטנה, שאפשר לנדנד בעזרת הרגל. זה עובד לא רע, בעיקר כשמפעילים את הרטט המרגיע שנותן לה תחושה כמו במכונית.
המכונית. בכל נסיעה כמעט, היא נרדמת עוד לפני שאנחנו מגיעים לאיילון. זה אומר כ 10 דקות גג מתחילת הנסיעה.
אבל היום החלטתי לנקוט בשיטת הערסל
הערסל. את הערסל הביאו לנו מברזיל אחי ואשתו המגניבים. הוא בדיוק מתאים בין העצים שבגינה האחורית שלנו. לקחתי את הטלפון האלחוטי, פלאפון, פאלם, שמיכה וכובע לנגה, ושמנו פעמינו לגינה. אני על הערסל, ונגה עלי.
עשר דקות ראשונות, נגה חוקרת את הסביבה. מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה, למעלה, למטה ועלי. אחר-כך אני הופך אותה שתשכב על הגב. העלים של עצי האשכולית נעים ברוח והערסל מתנדנד מצד לצד. אין לה סיכוי להשאר ערה. תוך חמש דקות היא נרדמת. היא ישנה עכשיו. לקחתי אותה חזרה למיטה.
עד שהיא נרדמת אני שר לה שירים, לפעמים אני ממציא מלים, לפעמים אני שר שירי ילדים קשורים למה שקורה באותו הרגע. הפעם נזכרתי בשיר נושן אך מקסים שזכרתי מתוך "רגע עם דודלי". אני לא יודע מי כתב את המלים (אולי ע. הלל?), ואפילו לא זוכר את כל המלים. אשמח לעזרתכם בנושא. הנה מה שאני זוכר:
מה עושים העצים? - צומחים
ומה הבתים עושים? - עומדים
והעננים? - שטים
והקוצים? - עושים שריפות
ומה הציפורים? עפות
עפות עפות עפות
עפות, עד שמתעייפות.
הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה.
מה עושים ה??? מהומה
והאבנים עושות? - מאומה
?
?
ומה עושה הים? - ים
מה עושה השמש? - יום
ומה עושים הכוכבים?
נופלים עלינו ממרום
נופלים, נופלים, נופלים,
לאן? - לשום מקום
הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה.
ומה עושה אני? - כלום
מה עושה אני? כלום.
אני, אני שואל
לבד אני שואל
שואל, שואל, שואל,
שואל, עד שמתבלבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
