בסוף הכל מסתדר !

אתמול בערוץ הראשן מודי בר-און התעמק בגשש החיוור, בהחלט תופעה שעברה עלי כמו על כל המדינה הזו. כל המשפחה אצלנו דיקלמו מערכונים, לפעמים בשלמותם, לפעמים רק את הפנינים.

לא סתם טוענים רבים שהגשש חידשו את השפה העברית במידה הגדולה ביותר מאז אליעזר בן-יהודה (ואיתמר גם).

אבל משום מה מתגנבת אלי תחושה שמחדשי השפה של הדור שלנו, אלו שמעצבים את האופן שבו אנחנו מדברים, כותבים וחושבים, הם דווקא הפרסומאים.

אם בשנות השבעים והשמונים אלו היו הגשש או הסלנג הצבאי, בשנות התשעים היו תכניות הטלויזיה, מהקומדי סטור והחמישיה, דרך רועי לוי ועד אפילו קוקו ולובה, הרי שכל פרסומאי שרוצה לקוח מרוצה, מכניס "ביטוי שיתפוס" לתשדיר.

וכן, אני מדבר על "יצאת ונטיל".

מוזר לי שהביטוי הדבילי הזה הולך לתפוס (או שכבר תפס?) כביטוי שיחליף את "שיחקת אותה", "יצאת גבר/ שאקל", או אלף ביטויים אחרים שלא הפריעו לי. לא שאני חושב שזה משהו רע, אלא עצם העובדה שהוא נבנה ככזה על ידי פרסומאי שרואה בזה מטרה, מעצבן אותי.

ולא שלא היו פרסומות שתפסו והפכו לביטויים בעבר. כבר "זה טוב, זה אסם" או "לא טעית זוהי ויטה" הפכו לסלנג, ואפילו "אניטה, תעני, זאת אני" חינני בעיני.

אבל הונטיל הזה הוא שטיפת מח ידועה מראש.