בסוף הכל מסתדר !

בלילה שבין יום רביעי לחמישי נירית טסה ללונדון (נסיעת עבודה) והפכה אותי לאב דו-הורי לשבוע וקצת.

זה לא השאיר לי הרבה זמן פנוי, אבל עכשיו אני יכול לעדכן על הרפתקאותינו בהעדרה של אמא.

 

לאחר שנירית נפרדה מהילדים וממני וטסה, הערתי את הילדים בבוקר כדי להכין אותם לגן. חששתי שאולי לא נספיק, אבל הכל הלך חלק יחסית והילדים אפילו הגיעו מוקדם לגן. זה השאיר לי קצת זמן פנוי. ניצלתי את הבוקר כדי להזמין סוף סוף מחשב חדש לעבודה במקום הגרוטאה החבוטה שלי, ואחר כך נסעתי לעבודה.

אספתי את הילדים מהגן ובאנו הביתה. סידרתי וארגנתי ערימות כביסה, עשיתי כלים ועוד כל מיני סידורים שבדרך כלל אין לי זמן לעשות. בין לבין קיבלתי המון טלפונים מחברים ומשפחה שרצו לוודא שהכל בסדר והכל מתפקד. הרגעתי את כולם, הכנתי לילדים ארוחת ערב, מה שהיה קל כי נגה נשכבה אל מול הטלויזיה ותומר היה מרוצה באופן כללי.

נגה לא רצתה לאכול ארוחת ערב. זה חשוד.

תומר מתחיל לבכות, הוא כבר עייף ונגה עדיין מסרבת לאכול. היא צריכה לשירותים, קצת בורח לה, תומר עכשיו זועק לתשומת לב ולא מוכן לעזוב אותי לרגע.

אני שם את נגה בשירותים, היא מתלוננת על כאב בטן ועל כאב ראש ואני צריך לעשות כבר לתומר אמבטיה ולשים אותו לישון, אבל אני בודק את נגה קודם.

39 מעלות חום.

יופי באמת.

- נגה, את צריכה לשתות אקמולי.

- לא רוצה. זה לא טעים לי.

נגה נכנסת למיטה, תומר בוכה ומיילל. הוא אכל, אבל הוא חייב להתקלח. אני משאיר את נגה במיטה לכמה דקות כדי לרחוץ ולהשכיב את תומר ואז אוכל להתפנות אליה לגמרי. כשאני מוציא את תומר נגה כבר נרדמה. אני משכיב גם אותו.

כל אותו הזמן יש גם כמה טלפונים שלא קשורים לכלום, אבל מצריכים טיפול.

אבל עכשיו שני הילדים נרדמו סוף סוף.

או שלא.

באחת עשרה וחצי נגה מתעוררת בבכי. יש לה חום 39.6 ועכשיו היא חייבת לשתות אקמולי. אני מוהל לה את האקמולי במים וזה משכנע אותה לשתות. היא לוגמת באומץ את כל המיץ אבל עדיין היא מתלוננת על כאבים.

מכיוון שכך אני לא לוקח סיכון ומתקשר לאחות של מכבי שמייעצת לי ללכת למוקד.

תומר ישן, אני לא יכול להשאיר אותו, כמובן, ולא כדאי לקחת אותו. המוקד נסגר בחצות ואין הרבה זמן. אני מקפיץ את אח שלי לבייביסיטר מיידי והוא מגיע תוך פחות משבע דקות. בינתיים הלבשתי את נגה ואנחנו יוצאים אל המוקד.

במוקד היא כבר מרגישה יותר טוב, האקמולי משפיע והחום ירד קצת, אבל בזמן ההמתנה לרופאה נגה אומרת "כואב לי העורף".

זה מדאיג את פקידת הקבלה וגם את הרופאה. תלונות על כאבים בעורף יכולות לרמז על דלקת קרום המוח או משהו כזה.

אמנם נגה נראית להם בסדר, אבל גם הם לא מוכנים לקחת סיכון וגם אני לא. משום כך, מצוייד בהפניה למיון אני ממשיך במסע הלילי.

עוברים בבית לקחת את העגלה כדי שנגה לא תצטרך ללכת יותר מדי ונוסעים לאיכילוב.

מיון ילדים, מגיעים לשם ילדים שנפגעו וילדים שחלו. נגה במצב לא רע יחסית. הרופאות שם באות לבדוק אותה והיא מתביישת ולא מדברת, אבל מתנהגת למופת. בזמן ההמתנה אני מקריא לנגה את הספר "איתמר מטפס על קירות" שנמצא שם ליד המיטה הלבנה.

תוך זמן קצר יחסית שוחררנו, לא לפני שהקראתי לנגה את העמוד האחרון. הכל בסדר, רק לדאוג שהחום לא יעלה מדי.

באחת וחצי הגענו הביתה ולקראת שתיים הלכנו לישון.