בסוף הכל מסתדר !

הפיגוע שהיה השבוע בסיני תפס אותי עם זוג חברים שנסעו לנפוש שם כחודש לפני שהם מתחתנים.

הם היו בטרבין, ולמזלנו יש שם גבעה שעליה סלולריים של סלקום קולטים. הם הודיעו שהכל בסדר איתם, וחזרו לארץ למחרת בבוקר.

 

הרבה אנשים לא קולטים שסיני זו כבר מדינה זרה. לא משנה כמה ישראלים יש שם, ולא משנה כמה קרוב לגבול מלון הילטון טאבה, זו לא מדינת ישראל, ואי אפשר לעשות שם מה שאנחנו רוצים.

אם יתפסו שם מישהו על סמים, אפשר לכלוא אותו בבית סוהר בקהיר, וזהו. זכותם.

אם הם לא רוצים לתת למאות ואלפי ישראלים מבוהלים ללא דרכונים לחצות את הגבול סתם ככה, גם זו זכותם. וזה אפילו הגיוני איפהשהו. נניח ואל קעידה רוצים לבצע פיגוע בארץ, אבל לא יכולים להחדיר פעילים דרך הגבול. פיגוע ליד הגבול, והופ, כל דכפין יכול להכנס ללא דרכון? את הפצועים לא צריך לעכב, וגם לא עיכבו לדעתי. אבל אנשים מבוהלים? שיחכו, ובלי לבוא בטענות.

 

אני לא אומר שהמצרים נהגו ביעילות מירבית. אז מה חדש? זו המדינה שלהם, וזה מה שאנשים, גם כאלו שמתראיינים וחושבים את עצמם למלכי העולם, לא ממש מפנימים. חייבים לעשות את מירב המאמצים* כדי לעזור לכולם ביעילות המירבית, אבל אסור לפגוע להם בריבונות.

 

* משפט ששמעתי יותר מדי פעמים בזמן האחרון.

 

מתישהו, בין כל הדיווחים, נזכרתי בפסטיבל ערד.

תמיד רציתי ללכת לפסטיבל ערד, זה היה הפסטיבל הכי גדול והכי טוב שהיה בזמנו. הוא, ופסטיבל צמח. באף שנה זה לא הסתדר לי, עד שלבסוף התארגנתי וירדנו כמה חבר'ה לערד, ליומיים בפסטיבל.

ההופעה הבולטת היתה ללא ספק הופעת הפרידה האחרונה של משינה, לפני הפירוק. אני ושתי ידידות שלי הלכנו בערב אל הכניסה. למזלנו, אחת מהידידות אמרה שנראה לה שיש יותר מדי דוחק בכניסה, ושכדאי שנעשה סיבוב ונחזור יותר מאוחר. כשחזרנו, כבר שמענו את האמבולנסים.

כאן מתחילה הסיטואציה שדומה לה עברו גם האנשים בסיני לדעתי. החיפוש אחרי טלפון כדי להתקשר ולהרגיע שהכל בסדר איתנו, החיפוש אחרי כל מי שאנחנו מכירים, המעבר על רשימת השמות, פצועים.

לחזור הביתה? לא לחזור? מה עושים?

זה היה אמצע הלילה, ורק לפנות בוקר הצלחנו להתארגן ולישון.

למחרת הפסטיבל עוד ניסה להחיות את עצמו, מישהו שם לא עיכל, אבל עד הצהריים הכל דעך וגם אנחנו התקפלנו. בשוק האמנויות הממוסחר שקם שם לכבוד הפסטיבל אנשים בעיקר ישבו, קראו את כותרות העיתונים ודיברו על מה שהיה.

 

בערד היה תכנון לקוי, לא אנשים שדחפו כפי שהיו כאלו שניסו לטעון. מעל מספר מסוים של אנשים בשטח נתון, ומתחילות תנודות, מתחיל לחץ. הייתי בהופעות שבהן יכולתי להרים את שתי הרגלים באויר ולא הייתי נופל בגלל הלחץ של האנשים מכל הצדדים. כל הקהל זז מטר ימינה בבת אחת, שני מטר שמאלה. שימו שם גדר ומישהו ימחץ. זו אותה דינמיקה שבגללה יש פקקי תנועה בכבישים עמוסים, למרות שתיאורטית כל המכוניות יכולות לנסוע 90 קמ"ש בבת אחת.

 

בסיני הייתי פעמיים. פעם בשארם, בטיול של מפונקים (טיסה, מלון, קזינו, שיט לשונית וצלילה), ופעם בחושה, עם חברים, קילומטר וחצי דרומית לראס-א-שטן. בשתי הפעמים חטפתי הרעלת קיבה. מאז לא נסעתי.

אבל אני לא מאשים את אלו שעדיין רוצים לנסוע. בירדן מסוכן לא פחות. גם בישראל, אכן, לא הכי בטוח, ובאוגנדה צריך לברר בכל שבוע איפה מסתתרים המורדים כדי שלא יחטפו אותך. אבל אני לא נוסע לסיני. אני עושה את השיקולים שלי, ומנסה לעזור למזל, לא להתגרות בו. מספיקים לי הסיכונים שבאיזור תל אביב. שלא לדבר על ערד.