אחד הקטעים האהובים עלי בספרות הוא הפתיחה של הספר
פיטר פן. הנה ציטוט הפסקה הראשונה:
All children, except one, grow up. They soon know that they will grow up, and the way Wendy knew was this. One day when she was two years old she was playing in a garden, and she plucked another flower and ran with it to her mother. I suppose she must have looked rather delightful, for Mrs. Darling put her hand to her heart and cried, "Oh, why can't you remain like this for ever!" This was all that passed between them on the subject, but henceforth Wendy knew that she must grow up. You always know after you are two.
Two is the beginning of the end.
(אגב, אם אתם מכירים רק את הגרסה של דיסני, שווה לכם לקרוא את הספר המקורי. טינק מנסה להרוג את וונדי, המלחמות אמיתיות ויש שם עוד כמה עלילות אבודות.)
נגה אמנם כבר עברה את גיל שנתיים, אבל לאחרונה היא החלה לתהות לגבי העתיד ולגבי מוות וחששות אחרים.
אתמול כשהשכבתי אותה לישון, נגה התוודתה שהיא מפחדת.
- ממה את מפחדת?
- שיבואו צרות.
- איזה צרות?
- שמישהו יבוא ויגרש אותנו מהבית שלנו. ולא יהיה לנו בית, יהיה פה רק דואר.
הרגעתי אותה שלא יהפכו את הבית שלנו לסניף דואר, אז היא עברה לחשש אחר:
- אבא, אני לא רוצה שתלך לעבודה.
- לילה, נגה. אני לא הולך עכשיו לעבודה. רק מחר, כשתלכי לגן.
- אבל אני לא רוצה שתלך אף פעם, כדי שלא תקבל מכה חזקה.
- אני מאד חזק, נגה, אם יכאב לי אז אני אגיד "איי" ואחר כך זה יעבור. את רואה, יש לי ידיים מאד חזקות. אני יכול להרים אותך ביד אחת.
- אבל אם תכאב לך היד, לא תוכל להרים אותי. (פעם, אחרי שהחזקתי אותה על הידיים הרבה זמן, אמרתי לה שכבר כואבות לי הידיים)
- נכון, אבל אחר כך היד שלי שוב תהיה בסדר.
זה הרגיע אותה.
אחרי שנגה גילתה לפני כחודשיים את המלה "מתה" היא השתעשעה בה מדי פעם. "אבא, אני מתה" אמרה והעמידה פנים.
היא גם חלמה על מוות כולל לעוף לשמיים בשמלה לבנה.
אתמול היא ציינה בפנינו: "אבא ואמא של אסתר מתו, נכון? למה הם מתו?"
- מי זאת אסתר?
- אסתר המלכה.
- נכון, ההורים שלה מתו והדוד שלה גידל אותה.
אין לי מושג איך היא זוכרת את זה.
נירית הקריאה לנגה באנציקלופדיה המצויירת, באחד הדפים הראו את התפתחות האדם וראו תינוקת הופכת לילדה שהופכת לנערה, אשה וסבתא.
- אני לא רוצה להיות סבתא! הצהירה נגה בנחרצות.
- למה לא?
- כי סבא וסבתא רק באים לבקר והם לא גרים איתנו. אני רוצה תמיד לגור אתכם, שנהיה תמיד תמיד ביחד.
קשה לענות להגיון כזה.
הסימנים של חרדת הנטישה מגיעים מכל מיני כיוונים. מדי פעם, במפתיע, נגה אומרת:
- אבא, נכון שתהיה רק אבא שלי.
- ושל תומר.
- כן, אבל נכון שלא תהיה אבא של מישהו אחר?
- נכון מאד.
ושמעתי את אותה השיחה גם עם נירית.
אני משער שאלו פחדים רגילים שעוברים על כל ילד לפני שהוא לומד להדחיק אותם ועל כל מבוגר אחרי שהוא לומד להפסיק להדחיק אותם. זה לא מפריע לנגה להיות שמחה ומאושרת, זה פשוט עוד משהו שהיא חושבת עליו מדי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
