זה חייף

באותו לילה הרכבתי לראשונה בחיי בחורה על האופניים. היא סגרה את הבר שבו היא עובדת וביקשה שאלווה אותה הביתה. ופתאום: קצוות שיער מרפרפות על הפה. ציינתי לעצמי שזה כמו זיון, אבל אחרת. עוצמה עדינה, דיאלוג מורכב בין שליטה לחוסר שליטה, אי בהירות מהסוג המתוק. כמו הופקע ממך לכמה רגעים הצורך להסביר את עצמך לעצמך.  

ממנה לא לגמרי התרגשתי, היא מאלו שמקללות בלב ברגע שמעט טוב להן. לכן גם לא הסכימה לנשק אותי, אפילו אחרי שעטפתי אותה בהתרסקות מפוארת, בלתי נמנעת [הדברים קרו בסמיכות של שניות]. אבל דווקא אז, אחרי שההשפלה התארגנה בצורה כל כך מסודרת, בטור ממושמע, שאלה: "אתה רוצה לעלות לקפה". שככה יהיה לי טוב, במלים האלה. אני תמיד שמח להסיג גבול.

תחילה התענגתי על האפשרות לקשור את האופניים ב-02:30 בלילה מאחורי שער נעול באזור כזה של העיר. אחר כך עלינו. נשמתי את הסלון הזר כאילו הוא תפאורה של ספר.

אני רוצה להתעכב לרגע על הזכות להיכנס לבתי אחרים: היא הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לך בטווח זמן של ערב אחד. הסיבה שבשמה אני יוצא מהבית. ריחות שלא שיערת.

היא התיישבה בשיכרוּתיוּת על הכורסה, הצביעה על הספה שמולה, אמרה: "אתה תשב כאן". לא יכולתי להתעלם מהדרישה שלא נאמרה במלים: אל תתקרב אלי. התיישבתי. מיד אחרי שהתמקמה, אמרה: "שיט, מתחילה לי מיגרנה". ביקשה: "דבר אתי, כדי שאני לא אתעסק בזה".

-          על מה את רוצה שאדבר איתך?

"לא יודעת, למה אתה צריך שאני אגיד על מה לדבר, אין לך שום דבר להגיד בעצמך?"

המצאתי כל מיני דברים. דיברנו. לפעמים הפעולה היא הדבר הכי פחות חשוב שאתה עושה. בשלב מסוים אמרה לי: תכין לנו קפה. ההכרח ללכת למטבח המזוהם, עמוס הכלים המלוכלכים בכיור, איים עלי. זכרתי את התפוח המכורסם מהשולחן בסלון. הוא היה מונח שם כמו אנדרטה לאפשרות שפעם התגורר בבית הזה כבוד עצמי.

[גיבור הסיפור הולך להכין קפה. הוא מצליח למצוא אחרי חיפוש סיזיפי כפית אחת נקייה, נחבאת בשתיקה אל אחיה הכלים. משתמש בה. הגיבור עומד במשימה].

התיישבתי. חזרנו לדבר. בזמן שהפה שלי עבד על אוטומט, התודעה יצאה לטיול לילי. בשלב מסוים הרמתי מאמר שהיה מונח על השולחן. כתב האישום התנסח מאליו: "חתיכת אפס, איפה אתה ואיפה היכולת לקרוא מאמר כזה באנגלית על דוסטויבסקי? בזבזת את עצמך על שטויות". שנאתי אותה שהיא מצליחה לעשות את זה, ועוד נהנית. שנאתי את עצמי. התנחמתי במראה התפוח האכול. סילקתי את המאמר מטווח הראייה. שנאתי את עצמי עוד קצת. חשתי גרגור נעים. שנאתי עוד.

-         אז את אוהבת את הבר, כאן למטה?

"לא יודעת. הייתי יוצאת אליו הרבה בתקופה המשוגעת ההיא, כשחזרתי מחו"ל".

-          היית מזדיינת הרבה אז?

"מזדיינת הרבה אז?!"

-          סתם כדי להבין מה זה היה 'התקופה המשוגעת היא'.

"התחלת להרגיש בבית, אה? לך תכין לי עוד קפה".

-          את בטוחה שזה באמת עושה טוב למיגרנה?

"כן, לך תכין".

מראה הכפית שאצטרך כעת לנקות בכיור המזוהם רדף אחרי שלוות רוחי.

-          כפית סוכר אחת, אמרת?

"כן".

אין מה לומר, היא היתה זריזה בלשונה. כמעט לא לעניין בהתחשב בכמויות האלכוהול המאופסנות מתחת לקומת הדיבורים. בוודאי ביחס למיגרנה. ניסיתי להרשים אותה באמצעות המחשבה הקוהרנטית האחרונה שהיתה לי הערב – קסם החדירה לבית של אחר. התאמצתי לנסח אותה מבעד לערפילי אלכוהול.

"מה כל כך מגניב אותך בזה?"

-         מגניב אותי, כי התנועה שלנו בעיר היא כמו בתוך צנרת, קורית רק במקטעים שבין המקומות. מדרכות, שדרות, כבישים. כמעט אף פעם לא לתוך הדירות עצמן.

היחס בין תושב בעיר לבין סך הדירות בעיר, הוא כמו היחס בין תאי המוח שנמצאים בשימוש לבין סך התאים. תחשבי איזה בזבוז, אולי רק טכנאים של הוט מגשרים עליו.

ציינתי לעצמי, תוך כדי שאמרתי את כל זה, איזה עילג אני ודאי נשמע.

"ומה מרגש בדירות? בדירות אחרות אני יכולה להבין, אבל מה בדירה הזאת?"

-         לא משהו ספציפי. הסלון, הטלוויזיה, הספרים...

"לך אין סלון, טלוויזיה וספרים?"

-         יש, אבל אחרים. כמו שיש לי אוזניים, עיניים ואף. תסתכלי סביב, תראי איך כל הדברים האלה מונחים על השולחן. זה כאילו חיים שלמים מונחים על שולחן. דקה, אני הולך להשתין.

גיששתי אחרי השירותים, התיישבתי משום מה על האסלה, השתנתי. הבחנתי בקלסר לבן מהודר שמונח לצד האסלה ולקחתי אותו לידי. פתחתי בדף אקראי, בראשו היתה הכותרת: "כיצד להרגיע לקוח לאחר מקרה אובדן". מה השותף שלך לומד, שאלתי עם חזרתי לזירה.

"הוא לא לומד".

-          עובד, הוא עובד בחברת ביטוח?

"כן. למה, קראת את הקלסר בשירותים?"

-           כן. לא ייאמן שיש אנשים שמשננים את הדברים האלה וכדור הארץ ממשיך לנוע סביב השמש. איך את איתו? רגע, מה, הוא פה עכשיו?

"כן, בחדר הזה".

היא מצביעה.

-          מה? יש סיכוי שהוא שומע אותנו עכשיו?

"כן. סיכוי טוב. רוצה להגיד לו שלום?"

-          שלום.

בחיים אחרים, אדם אחר שומע את ניסיונותיי להתחיל עם שותפה שלו ואומר לעצמו: "אלוהים, איזה פאתטי".

 "אוף, המיגרנה הזאת, זה סיוט. זאת נקמה של הגוף שלי בי, הוא מקנא שאני בתקופה יחסית טובה. אני נכנסת להתקלח".

זרם המים ברקע. מדמיין אותה עירומה מתחת אליו. אני מניח את הראש ונרדם על הספה. אתעורר עשרים דקות אחר כך, על האופניים, באמצע הכביש.