אומרים שסוף הוא התחלה חדשה, אבל מי מבטיח לנו שההתחלה החדשה תהיה קלה וטובה?

בעוד שבוע וחצי אני משתחרר מצה"ל.

אני עוד זוכר את הבלוגים שהייתי כותב פה בסיום 12 שנות לימוד, שהיו בעיקרם על חפירות לקראת הגיוס, על שאלות שעלו לי אז ולא ידעתי לענות עליהם, על מיונים שקיבלתי הביתה ולא ידעתי לאן כן ללכת ולאן לא, על המנילה ששברתי את הראש שעות איתה, על ההחלטה כן ללכת לקב"נ או לא, האם לצאת מקרבי או לא, האם לעשות יומיות או שירות בבסיס סגור, מה עושים ביום הגיוס, מה זה בקו"ם ומה לעזאזל כל התחנות האלה שכולם מדברים עליהם, איזה ציוד אני צריך להביא איתי, מה המידות של המדים שינפקו לי בגיוס והאם זה ישב עליי טוב (קצת הומואי אבל גם על זה חשבתי...), מה אני אעשה בלי אמא ואבא במשך שבועיים, בלי החברים, בלי אחים שלי, בלי המשפחה שלי....

היו לי אז כל כך הרבה חששות, אבל עד שלא עשיתי את הצעד הראשון לא באמת נרגעתי. אני זוכר את יום הגיוס שלי, שעברתי בתחנה שמחלקים לכל אחד ציוד ותחתונים ומגבת וכל הבולשיט הזה, וחשבתי לעצמי - רק אתמול הייתי עם אמא בבית והיא הכינה לי ארוחת צהריים והופ, יום אחרי הכל משתנה. אתמול יכולתי בשעה כזו לשבת מול הטלויזיה שעות ולראות את כל הסדרות שאני אוהב, להיות על המחשב ולהיפגש עם חברים שאני אוהב, ומה עכשיו? מה לעזאזל אני תקוע עם אנשים זרים, במקום זר ומנוכר, עם מפקדים על הראשון, עם אינספור תחנות ועם מועקה שלא הרגשתי כמותה כל חיי.

התחושה הזו עברה כשהגעתי לבסיס של הטירונות, שהבנתי מה זה בעצם צבא ואיך הוא מתנהל ושהשד הוא לא כל כך נורא, ויש קטעים שהוא אפילו ממש מהנה ומצחיק ומגבש.

היום שלוש שנים אחרי, אני מרגיש בדיוק את אותו הדבר. הגיע הזמן לקחת את כל הציוד שקיבלתי באותו היום הראשון שלי בצה"ל ולהחזיר אותו בחזרה, לעשות מן סגירת מעגל כזו. אני מרגיש בדיוק אותו דבר כי מדובר שוב ביציאה פתאומית מהמסגרת שאני לגמריי רגיל אליה. זה קצת מוזר לי. לפני שלוש שנים לא רציתי לעזוב את הבית ולא רציתי ללכת לצבא, היום קשה לי לעשות בדיוק את ההפך.

קשה לי לחשוב שהמסגרת הזו שהייתי שייך לה במשך 3 שנים מסתיימת לה. 3 שנים ששינו אותי ללא ספק. 3 שנים שנתנו לי ביטחון, שנתנו לי הזדמנות להיות עצמאי ולראות מה זה, שנתנו לי להתרחק מהבית מבלי לבכות או להתלונן, 3 שנים שהעניקו לי אינספור חברים חדשים וחוויות חדשות, 3 שנים שלקחו את המושג מפונק והרחיקו אותו ממני כמה מטרים טובים.

אני יכול לסכם ולאמר שה 3 שנים האלה עשו לי את הכי טוב שיכול להיות מכל בחינה אפשרית.

מבחינת האישיות שלי - אני חושב שהתבגרתי, נעשתי גבר ולא נער או ילד. כזה שיכול לדאוג לעצמו, שהרבה פחות תלותי בהורים שלו. נעשיתי יותר עמוק ולא שטחי ורדוד כמו שהייתי מלפני שהתגייסתי. היום אני חושב ששטויות כבר לא מעניינות אותי. בקיצור כמו שציינתי - הצבא ביגר אותי.

מבחינת חברים - הכרתי את החברים הכי טובים שלי, אפילו יותר מכאלה שהכרתי בבית הספר והתיכון, כאלה שישנתי איתם, אכלתי איתם, התקלחתי איתם, ועשיתי כל דבר אפשרי שעושים עם בנאדם קרוב.

מבחינת הנטייה המינית שלי - הצבא מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך היציאה שלי מהארון. כל החוויות שקרו, שבעקבותיהן ההורים שלי ידעו עליי, ואח"כ כל החוויות שהתלוו לעניין, וכל השיחות הפתוחות עם ההורים שלי, שלא חלמתי עליהם בחלומות הכי יפים שלי. אז כן זה קרה, אמנם יש עדיין על מה לעבוד, אבל אין ספק שבתחום הזה ההרגשה השתנתה ב 180 מעלות מאז הגיוס.

מבחינת הביטחון העצמי שלי - אני חושב ללא ספק שהוא עלה. שהיום אני מסוגל לעשות דברים שפעם הייתי נמנע מהם מביישנות ומתחושה של חוסר ביטחון.

מבחינת ההרגשה הפנימית - אני חושב שכמה שהייתי אופטימי כל חיי, עכשיו אני הרבה יותר. לא יודע למה. פשוט ככה.

מבחינת בן זוג לחיים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שאת החבר הראשון (והאחרון אני מקווה) הכרתי במסגרת הצבאית. סיפור כזה בחיים לא חלמתי בכלל שיקרה. אבל הוא קרה והוא שינה בי את הסטטוס של הזוגיות בחיים, נתן לי אהבה שכל אחד חולם שתהיה לו.

עכשיו, 3 שנים אחרי, כשאני עומד להשתחרר בדיוק עוד 9 ימים אני קצת חושש. קצת הרבה. ושוב אותן תחושות מלפני ה 3 שנים מציפות אותי.

מה יהיה?

-מה יהיה כשאני אשתחרר?

- האם אני אצליח למצוא עבודה מהר? איפה בכלל מחפשים? מהו שכר מינימום? האם צריך להתחייב לעבודה? מה זה קורות חיים ואיך כותבים אותם?

- מה יהיה עם הפסיכומטרי שלי? האם אני אצליח לעמוד בציפיות שלי? ואם לא? מה יקרה אז?

- מה כדאי לי ללמוד? מה מעניין אותי? יש כל כך הרבה תחומים ואני לא סגור על אף אחד מהם. מרוב דובים לא רואים את היער.כל כך הרבה דברים מעניינים שכבר שכחתי את העיקר.

- מה יקרה עם החברים הקרובים שהיו איתי במשך ה 3 שנים? האם נשמור על קשר? זה יהיה קל או קשה? כמה פעמים יצא לנו להתראות?

- מה יקרה עם הבנזוג שלי? אני אצליח לראות אותו בתדירות שראיתי אותו עד עכשיו? ברור לי שלא. אז מה כן? איך הקשר שלנו יראה אחרי? האם הוא יוכל לשרוד נוכח כל העובדות והשינויים? האם נצליח באמת להגיע למצב של חיים משותפים? מה הוא יבחר לעשות? ללמוד? לעבוד? לחתום? מה הכי טוב בשבילי? מה הכי טוב בשבילו? איך זה ישפיע עלינו?

- איך לנצל ולייעל את הזמן של כל השנה הלחוצה הזו שעומדת לבוא? האם אני אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה עד ללימודים שלי? האם יהיה לי מספיק כסף? להשכיר דירה אח"כ או להישאר בבית? או בכלל לקנות אותה?

- איך יראה הקשר שלי ושל ההורים שלי? האם נסתדר תחת אותה קורת גג? הרי עד עכשיו הייתי רגיל לראות אותם מדי פעם. עכשיו זה יהיה כל יום. האם הם יתמכו בי ובהחלטות שלי או יחליטו להפנות לי עורף?

כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות.

אני מקווה לכתוב עוד פוסט בשנה הבאה שתסכם אותה, ואני מאחל לעצמי שבע"ה אוכל לענות על לפחות 90 אחוז מהשאלות שהצגתי כאן.

שיהיה לנו שפשוף קל?

לא.

שיהיה לנו שיחרור נעים