טיפות עכורות מסתובבות באוויר, נוחתות על  העדשות ומעוותות את אורה העמום של השמש, יוצרות  מציאות חדשה, שוברות קרני אור אפור לשלל צבעי הספקטרום האפור.

גם ברגעי כאב נורא וגם ברגעי אקסטזה ואופוריה אותה ההבעה המיזנטרופית נשארת על פני, מתערבבת לפעמים עם חיוך חולני שמזכיר סרט אימה עתיק ומגוחך, המסיכה הבלתי גמישה שבניתי לעצמי להגנתי. כל כך סגור בקופסא שלי, עד שנראה שהקירות שבונים אותה עשויים מאותו חומר שמפריד בין מימדים, הקרום הדק והבלתי נראה שאין כל אפשרות לעבור דרכו.

כאב ראש מעצבן, כל השינה של היום לא הספיקה כי בליל לפני זה החום השאיר לי פחות משלוש שעות שינה. טוב, הלכתי לסבול.