(משבוע שעבר):היום היה מזג האוויר האהוב עלי. יצאתי מחדר המחשבים עם מטריה ביד ועצרתי. החסרתי נשימה מרוב שמחה והתפעלות. השמש זרחה מעל לביניינים והדשא, מאירהת אלפי טיפות הזהב הקטנות שנופלות וצובעות את הדשא בירוק עמוק וזוהר. חשבתי לפתוח את המטריה וללכת אך לא יכולתי לעמוד בפני היופי ועמדתי והבטתי ונתתי למי הגשם החמים לשטוף את גופי האפור בחמימות מבורכת. הטיפות טפטפו בעדינות על בגדי, חודרות לגופי, מסדרות את שיערי, משנות משהו בנשמתי, האילו נספגת היא בנוזל הטיפות ונהיית רכה יותר. הייתה גם קשת בענן, הומואית כזאת, צבעונית עם צבעים נורא עשירים, מקצה אחד של השמיים לשני. אפילו זה היה יפה. נהרות שמחים זורמים על הכביש, שוב יורק למים וחוזר לילדות ודואג עד לאן ספינתי תגיע והאם היא תעקוף את ספינת המלחמה הענקית והנבולה. גשם גורם לי להרגשה נפלאה: כולי רענן, כאילו נושם דרך כל נקבוביות העור בריאות מלאות עד הסוף, כאילו יש באוויר יותר חמצן והוא יותר טוב במשהו לא ברור מכל אוויר אחר שנשמתי אי פעם, עם טעם לוואי אנין ואצילי שלא ניתן להגדירו אז רק נותנים לו שם. מה שעוד נעים היא תגובתם של האחרים לגשם: כולם זעופים, כועסים, מתרוצצים, בורחים. כל כך מתאים לראייתי של העולם מסביבי, כל כך מדגיש את יחידותי ובדידותי, לבד בעולם אפור וחסר רגשות, אני מרגיש כאילו נבואתי התממשה ופתאום זה לא מעציב אותי יותר אלא להפך, גורם לי לפלוט צחוק מטורף רווי שמחה פרועה, צחוק של אסיר שפתאום שוב שומע את שקט התא הקט שמקיפו מארבעת צדדיו כבר כמה עשרות שנים, צחוק של משוגע שנתקל בקירות שהוא רואה והם אינם קיימים. מן צחוק של הודאה בכך שהמצב הוא בכי רע, אבל לי לא אכפת, לושה עדיין, חי, נושם, לא נכנע, זקוף, איתן, לו אל נא תדאגו, הוא יסתדר לבד ומצידו העולם רשאי לטבוע לו בנהר המלוכלך שלצד הכביש ולהתערבב עם הרוק מלא הליחה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל כך רציתי שהאבן תזרום למרות שידעתי שאבנים שוכבות ואפילו לא נרקבות. ופתאום אני רואה שהאבן הפכה לנוזל אפור וזורמת לה במורד הגבעה. האם זה יכול להיות? אני משפשף את עיניי בניסיון להבין האם זאת הזייה או מציאות.

בטח שזה שקר לושה, איך אתה מעז להאמין? סיגריה ולישון, כדי שההזיות לא יענו אותי עוד במה שיכול היה להיות.