הפכתי לחיה קטנה, מטונפת ומסונוורת שלא יכולה להפסיק לצרוח מבין שיניה החדות את המילה : "שונא!". השנאה נוטפת מבין קרעי העור הקלוף, הסדוק והמדמם על השפתיים, נובעת היא כמעיין המוות מגרוני הניחר, מיתרי הקול רועדים ועומדים להקרע מהמאמץ, מהצרחה שאיני יכול להפסיקה. כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ, מלא כעס שבקושי רב יוצא מהנקבוביות הזעירות שבעור וצובא את העולם בארגמן. טפרים שלופים עד הסוף, מוכנים לקרוע בשר אדם, שיניים רעבות לכאבו של אחר. הטורף יוצא לנקום את נקמתו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נקשתי על דלת העץ שחשבתיה פתוחה לרווחה, אך התגלה שהיא אינה אלא קיר מתכת אחיד ואפור. שובר עד דם את אצבעותיי, מתדפק על הקיר שאינו משיב ואינו נושם, ודמעות ייאוש ויגון נוטפות מעיני כי קירות איני יודע לפתוח.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הברזתי היום חדוו"א 3. אולי זה לפחות יגרום לי לייסורי מצפון שיגרמו לי לעבור על ההרצאות במרוכבות. אין לי בזמן האחרון, לא מצברוח, לא יכולת ולא רצון לעשות כלום, רק אפתיה שגורמת לי לרבוץ שעות על גבי שעות ולבהות ולתהות. הכול כל כך אפור משום מה, מונוטוני, דומם ושקט.