שירתי נישאת למרחקים, לעמקים ירוקים וריקים מאדם, מלאים בנהרות קסומים, קרים וצלולים, עצים בני אלפי שנים, הרים מלאי הוד מכותרים בכתר שלג. היא מהדהדת בין הר להר, מפרה את השקט של הכלום והטבע. רץ במדרונות ההרים,  מזיז דברים שדבר מלבד הרוח לא נגע בהם. יש איש על העץ. רצח סימלי, פולחני, עיניים תחובות לנחיריים, מעיים כרוכות סביב המותניים, כפות רגליים כרותות מונחות על ראש מבותר. מה קורה לנו? זיעה דביקה וגועלית זורמת על מצחי בזמן שאני שותה את דמו. מה קורה לי? כאשר הקול שלי עובר דרך הדם שמכסה את גרוני בשכבה דביקה ומסרב להבלע, זה גורם למנגינה להשמע אצילה יותר משום מה, יותר נוגה. אני מרגיש את עצמי כולי דביק, ידיים נדבקות לצדדים, רגליים נדבקות לקרקע שלפתע הדשא נעלם ממנה. היער החשיך, עצי האורן קדרו, האפר התאבק ושלד שוכב בחוסר אונים על הדרך, מביט בעיניים לא רואות ומחכה לאדם שלעולם לא יבוא.

(Hvis Lyset Tar Oss)