השיגרה מחספסת אותי מספיק כדי לא להרגיש איך אני חי, אבל לפעמים ההבנה של מה בדיוק קורה לי מחלחלת בפתאומיות לתודעה שלי ומכה בי בתדהמה, ממלאת אותי בעצב וביאוש. מעציב אותי להבין שחלק בי רוצה שזה לא יקרה שוב לעולם, שאני אאטם סופית ואחיה כמו אוטומט, כמו בובה שקטה ושמחה. ומצד שני, אי אפשר לשפשף כל הזמן מקום כואב בלי שהוא יתחספס. ממבט ראשון זה נשמע כמו פרדוקס, מבוי סתום - איך להצליח לחיות ולהרגיש חי, בלי שזה יגרום לך לרצות לשקוע בשיכחה?