אור לבן שטף את הגופה ששכבה על השולחן. הוא היה גבר בסביבות גיל הארבעים, מקריח ובעל מבנה גוף מוצק. הגוף היה במצב ריקבון מתקדם, אך עדיין לא רקוב לגמרי, מלא תולעים, ולכן היה קשה מהרגיל לבצע את הנתיחה. אגלי זיעה הופיעו על מצחי, ולפתע הרגשתי את תודעתי מתאחדת עם התודעה של אחד התולעים. זחלתי בתוך המעיים המרקיבים ובלי מחשבה מרובה זללתי את הסביבה שלי וסללתי לי את הדרך הלאה בעזרת שיניים זעירות.

הוא נמצא מת בדירה שלו חודש וחצי לאחר מותו, כאשר השכנים החלו לחשוד בריח שנדף מהדירה וקראו למשטרה לפרוץ את הדלת. הוא מת מסרטן, אך לא היה שום רישום של טיפול שהוא עבר בשום בית-חולים. הוא לא השאיר אחריו לא קרובי משפחה, לא חברים ולא מכרים. השכנים העידו שהיה אדם מסוגר שאף פעם לא ראו אותו מדבר עם איש, והוא יצא מביתו לעיתים נדירות מאוד.

עיכלתי את בשרו הנגוע, והתאחדתי עם מהותו, עם בשרו, עם הפחד והייאוש המתמשכים שלו, עם האימה של רגעיו האחרונים. הטעם השולט בתערובת היה טעם של בדידות, וחוסר מוחלט של תקווה ואמונה, חשיכה שחורה יותר מכל חושך שיצא לי להכיר. תוך כדי שלעסתי אותו, למדתי גם את סיפורו, והבנתי שהוא ידע שהוא חולה, במשך כל הזמן, אך לא היה בו כוח לקום מהמיטה ולחפש מרפא, כי הוא לא האמין לא בריפוי, לא באנשים, ומעל כל זה - הוא לא ראה מטרה, סיבה מספיק טובה כדי לבצע פעולה כלשהי.

סגרתי את שק הגופה, והסעתי את השולחן לתנור.