| 11/2009
מסיבת הפתעה
יום ההולדת שלי התחיל בשרשרת כשלונות, וזה נתן לי את ההרגשה שזה הולך להיות עוד יום הולדת מחורבן לאוסף. דיברתי לפני זמן מה עם ההורים שלי על ימי הולדת, והם אמרו שגם הם מרגישים מאוד מדוכאים ועצובים ביום ההולדת שלהם, כנראה בגלל שזה מזכיר לנו שאנחנו מזדקנים, ושיום יבוא ויום ההולדת שלנו לא יחזור על עצמו, ומפה בעצם באה המסורת של לחגוג את יום ההולדת, כדי להשכיח את העצב הזה מהאדם ולשמח את נפשו.
ראיתי בבוקר את האוטובוס שלי חולף על פני, ולפני שהספקתי להתבאס מזה, ראיתי ברכב עובר מישהו מהבסיס. רצתי אחרי האוטו ובו-זמנית ניסיתי להוציא נכס"ל כדי למצוא את הטלפון שלו, הוא לא היה מעודכן שם, ואחרי שיחה למישהו אחר ביררתי את הטלפון שלו, והוא אמר שהוא בכלל נוסע למקום אחר. המטען שלי נשאר אצל חבר, ולא הייתה לי סוללה, אז כדי לא לפספס את הברכות המועטות שציפיתי לקבל, החלטתי להטעין את הפלאפון במכשיר המוזר הזה בתחנה המרכזית, שמאכילים אותו ב-5 ש"ח, מחברים אליו את הטלפון ואחרי רבע שעה הוא אמור להטען. אל תחזרו על הטעות שלי - החרא הזה לא עובד!!! אחרי רבע שעה שעמדתי כמו מטומטם באמצע המסדרון, ואפילו שני גופניקים הספיקו לעבור ולנעוץ מבט מעריך בטלפון ולאמוד את המרחק שלי ממנו כדי לגלות האם נסיון לגנוב אותו יצלח, הטלפון פשוט לא נדלק! חשבתי שבמקום להטעין אותו, המכשיר אכל את שאריות הסוללה האחרונות, ואולי גם את הקרביים של הטלפון.
מישהו הלווה לי מטען, ואכן קיבלתי כמה ברכות שחיממו לי את הלב. אחרי יום ארוך חזרתי הביתה, יותר נכון לבית של זואי. הייתי עייף ומדוכא, וחשבתי שהדבר הראשון שאני אעשה יהיה ליפול על המיטה ולנוח למשך איזה חצי שעה-שעה. זואי שמעה את הצעדים שלי ופתחה את הדלת עוד לפני שצילצלתי. כשנכנסתי, המסדרון היה חשוך, ורגע לפני שעמדתי להכנס לחדר וליפול על המיטה, שמתי לב לדמות אפלה בסופו של המסדרון. משום מה ממש נבהלתי ושאלתי מי זה. התשובה הייתה: "יום הולדת שמח!" משולב בקונפטי נוצץ. אני לא בטוח אם הייתי יותר מופתע או מבוהל, לא האמנתי שזה קורה לי. הם כולם עמדו שם: החברים ממזמן, והחברים מהצבא, ממלאים את הסלון, כולם מחייכים ומסתכלים עלי. השולחן היה מלא באוכל איכותי, והמקרר היה מלא בבירה, והיו הרבה גלידות, ואפו לי עוגה שאני נורא אוהב: פאי תפוחים עם קינמון! במשך כל הערב הייתי בטוח שאני בסוג של חלום, ושבכל רגע אני הולך להתעורר ולגלות שאני לגמרי לבד. כל העסק פשוט לא הסתדר לי עם התפיסה של המציאות, שכל כך הרבה אנשים טרחו להגיע, ולכל כך הרבה אנשים אכפת ממני, ושהיה למישהי אכפת ממני מספיק כדי לטרוח ולארגן את כל האירוע. חשבתי שמסיבות הפתעה זה דבר שקורה רק בסרטים, ושלי זה לא יכול לקרות, כי אני לא מספיק חשוב, לא מספיק פופולרי, לא מספיק חברותי ונחמד. עד היום אני מוצא את עצמי תוהה האם זה קרה באמת, או שאולי אני עדיין חי בחלום.
| |
| כינוי:
sicksadworld בן: 37 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
