אני מתבונן בעולם סביבי ומנסה להבין מה מפריע לי בו, מן הרגשה שמשהו בו לא כשורה, דיסהרמוניה שקטה על גבול התדר הנשמע שמציקה באוזן, רעש שנכנס למחשבה, מערבולות קטנות בנפש. אחרי שעות על גבי שעות של התבוננות מאומצת והקשבה דרוכה, משהו מתחיל להתבהר ולעלות אל פני השטח, מתאמץ לבקע את הקרקעית היבשה. אני עוצר את נשמתי כשאני מרגיש את הפרטים מחליקים אל תוך תודעתי, הרגשה משתקת של פורענות העומדת להתממש, רוח נכאים מהדהדת בראשי, יללות מתהום השאול מתבקעת אל מול רגלי וגל שדים נשפך ממנה ומאכל את העולם, משחית אותו ללא היכר, ממוטט אותו על קיצו. זיעה קרה זולגת על פני בעודי מנסה לפענח את הנבואה ולהסיט את העולם מדרך האבדון, כאשר לפתע מכרסם בי הספק. אולי זאת רק הזיה חולה, פרי דמיונה של דעת עייפה?כאילו משום מקום, מגיע הידע שזהו זיכרון, והכול כבר קרה לפני עידנים, העולם חרב, אלוהים שרוע מת מתחת להריסותיו, ואני חולם לעצמי עולם אחר במקום, יוצר אותו מתחת לעפעפים העצומים ומאמין לשקרים של עצמי מהיום שאני זוכר את עצמי. הידיעה הזאת פילחה בכאב חי את כל יישותי, אימצתי את כל שריריי במאמץ עילאי להחלץ מהכבלים שכלאתי בהם את עצמי, להתעורר מהחלום, לחזור לעולם האמיתי, יהיה אשר יהיה. רצחתי את עצמי אינספור פעמים, רק כדי כל פעם מחדש להתעורר לאותו החלום, מתנשם בכבדות מההלם של המוות.
זה גורם לי לתהות - אולי לא נותר דבר חוץ מהחלום שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
