מחטים בעיניים, דם כהה וסמיך מעט זורם במורד פניה, לשונה החיוורת מלקקת אותו כי היא אוהבת את הכאב. מסמרים מנקבים את פרקי ידיה וקרסוליה, צולבים אנו אותה, אקסטזה של ייסור, מתפתלת על הקרשים בעונג מדגדג ומטריף. בגדלים שונים, חלקים, מחוספסים, קהים, חדים, משוננים, עגולים - כל אחד מהם מוציא ממנה אנחת הנאה שהיא כבר לא מצליחה להחזיק  בגופה שנשבר ונקרע ונרמס. הם הופכים את עורה החיוור ליצירת אומנות - קרעי עור, שטפי דם, בשר חי חשוף שצורח, אורגזמת הדם הקרוש למרגלות הצלב, שאריות ההנאה נוזלות ומאבדות  משמעות בהגיען לעפר.

כבר כמה לילות מתעורר אני עם הרגשה מוזרה, מן ריקנות שתקנית ומאיימת משום מה, כאילו חתיכת וואקום נוצרה לי בין הריאות, לא נותנת לי לישון, גורמת לי להתאנח ולהסתובב עד שחר במבנה הקט מקיר לקיר. ולתהות. שוב התעוררתי, כולי רועד. חם לי, השמיכה רטובה, שם, למטה. הבנתי מה ימלא אותי, ישביע את החושך בין הריאות שמתרחב ופושה אט אט. אותה גבעה שוממת, חומה-בהירה וריקה, קרשי הצלב שהתעקמו ו... היא. זה. היא. קשה כבר להחליט מהו טבע התשוקה שלא נותנת לי מנוח. מתקרב בייראה, כמו שמתקרבים לאדם ישן כדי לא להעירו. מלטף בעדינות את קרעי הבשר שמתדלדלים ממה שהיה פעם חזה אישה, מעביר באיטיות אצבע על המעי שהשתפך לו ונעטף סביב הברך, כבר מרקיב מעט. מקריב את פני למה שהיה פעם פניה. או שלפניה האמיתיות שהתגלו בסופו של דבר. מי יודע. מחדיר בעדינות את לשוני לארובת העין. כה מתוק עונג הכאב שהציף את מוחה בשניות האחרונות של חייה, כפי שנהר שופע שעולה על גדותיו מציף את העמקים סביבו בתקופת הגשמים. אני לא יכול להסתפק בזה, הלב פועם מהר יותר, הנשימות נהיות תכופות יותר. אני מטפס על הקרש הרעוע ומתאחד עם המאושרת בניסיון לחוות ולו מעט מההנאה האינסופית שחוותה היא, ההנאה שכל גופה היה ספוג בה. התנועה כה חלקה, והריח כה מתוק, כה מתוק הוא...

(הערת הלושה: גררר גוררודט תעשו לי כליה!!)