שמתי לב לטיפוס הגרוטסקי הזה כשעברתי מולו. הוא גרם לי לתחושה שהוא נראה נורא מוכר למרות שלא הכרתי אותו. הוא עורר בי... שלל זכרונות ואסוציאציות, הרגשה צבועה באיזשהו צבע שאני לא מצליח להגדיר אותו. מן קלישאה מהלכת כזאת, יותר סמל מאשר בן אדם. גבוה וצנום, סוודר אפור רוסי ביותר, צעיף שחור מקיף צוואר דק מתחת לפנים רזות וכחושות, זיפים של כמה ימים, שיער מפוזר על פניו. הבנתי. הוא הזכיר לי את הדמויות של דוסטויבסקי, שגדלו בעוני, רעב וקור ויצאו אנשים כפופים, שחוחים ומפוחדים. תיארתי אותו מתהלך על גדות נהר הנבה, בקושי עומד כנגד רוח הפרצים העזה, שקוע במחשבותיו שהן מקור החום היחיד בחייו, אחרת הוא היה קופא למוות במציאות עגומה זאת. כנראה שלא הייתי חושב על כל זה אם לא הייתי תופס את המבט בעיניו לשניה, מופנה אלי. העיניים שלו היו... מסוג העיניים שחולמים עליהן אחרי זה בלילה ומתעוררים עם הרגשה מוזרה. ייאוש, יגון, אבל לא מלנכולי אלא צועק, חד, כאילו עיניו פולטות מחטים. שגעון, שנאה, שנאה של המציאות סביב, הוא קפץ לרגע מעולם מחשבתו והביט בי וצלל לשם שוב. לא יכולתי לעמוד במראה, שברתי את הראי והמשכתי בדרכי.