עכשיו, דמיינו לעצמכם את המצב הבא - שום דבר מהדברים האלה פתאום לא מעורר בכם התלהבות, לא מתחשק לכם לעשות אף אחד מהם, אין לכם כוח נפשי וסבלנות לשום דבר. אתם אוכלים סרט על איך שאתם נראים, על רמת האינטליגנציה שלכם, הלימודים נראים פתאום משעממים וריקים, העבודה נראית מעצבנת וטרחנית, החברה נמאסה, משחק המחשב לא מעניין יותר, האוכל כבר לא מלהיב ואוכלים רק כי צריך, אין כוח לקרוא ספרים, וזה גם לא כל כך מלהיב פתאום. כאילו כל העולם שלכם שקע במן ערפל סמיך של עצב, מלנכוליה, שמתחלפים עם הזמן באדישות מוחלטת. החברים אומרים לכם - תעשו ספורט, תמצאו תחביבים חדשים, תכירו אנשים חדשים, אבל פשוט אין לכם שום רצון שבעולם לעשות את כל הדברים האלה, זה כמו מישהו שמנסה לשכנע אותך לעשות שיעורי-בית בתנ"ך בטענה שהם ממש מרתקים ואפשר ללמוד מהם המון, נראה כאילו הכול חסר טעם ומשמעות.

הערפל הסמיך הזה סביבכם מוצץ ממכם אט-אט את מיץ החיים, את כל ההווייה שלכם, והמחשבות הקודרות שלכם מגשימות את עצמן - מרוב אדישות וחוסר אכפתיות כלפי עצמכם אתם מזניחים את עצמכם, ישנים קצת מידי ובשעות מוזרות, אוכלים אוכל גרוע, קצת ממנו ובשעות לא סדירות, כי אוכלים רק מתוך אינסטינקט, ולא בשביל הטעם ואפילו לא בשביל להשתיק את הרעב, כי גם הוא נעלם לאנשהו. אתם נראים פחות ופחות טוב, מוזנחים, עם שקי שינה מתחת לעיניים, גילוח עקום או בכלל בלי, כי למי אכפת. אורח החיים הזה מטמטם אותכם, ואתם פחות חדים ויצירתיים ממה שהייתם לפני מספר ספור של חודשים. הציונים בלימודים מתנדנדים סביב הציון העובר, ובעיקר מתחת לו, והמרצים מעירים לכם וכועסים עליכם, למרות שהייתם התלמידים שכולם העתיקו מהם וקיבלו מאיות. אתם מאחרים לעבודה, ויוצאים מוקדם יותר, כי למי יש כוח לחרא הזה, הממונים עליכם כועסים, והם גם מעבירים אותכם לתפקיד פחות טוב, כי למרות שהם יודעים שאתם טובים, הצלחתם טיפה לשכנע אותם שאתם אפסים עם כל התלונות שלכם וחוסר הרצון המובהק לעשות כל דבר שדורש מאמץ. החברה הכוסית בוגדת בכם על ימין ועל שמאל, כי אתם נהיים ריקים מכל תוכן, משעממים ומתים, ובסוף נפרדת מכם, כי אף אחד לא רוצה להיות עם מפסידנים, כי זה ממעיט מהערך שלו. אתם כמעט לא אוכלים, כי אין רעב אמיתי, יש רק אינסטינקט שגורם לכם לבוא למקרר, למרוח לחם על חומוס ולאכול, או לחמם נקניקיה במיקרו, כי אין לכם כוח להשקיע לא בהכנת ארוחה נורמלית, ואפילו לא בהליכה למסעדה הקרובה לביתכם. כתוצאה מכך אתם נראים חרא ומרגישים חרא, כי אתם זה מה שאתם אוכלים. הספר האחרון שקראתם נקרא לפני שנה וחצי, וגם אותו לא היה לכם כוח לסיים. חברים כבר מזמן אין לכם, גם כי הם נמנעים מלהיות בחברתכם, וגם כי הם הפסיקו לעניין אותכם, כי למי יש כוח לאנשים, זיוני שכל וחפירות.

היופי המעוות הוא בכך שכבר לא אכפת לכם שכל זה קורה, אתם אדישים כלפי כל זה לגמרי, ולכן אין לכם שום מניע, שום רצון ושום כוח לעזור לעצמכם, וכל נסיון לעשות משהו נפסק במהרה ע"י האינרטיות שלכם, ורק מידי פעם גל של עצבות על מה שקורה עובר בכם ונעלם, לא מצליח לשבור את האטימות שלכם כלפי מה שסביבכם ובכם. המעגל שמזין את עצמו התכנס לנקודת שבת, הערפל מצץ מתוככם את כל החיות שהייתה בכם, ונהייתם זומבי מהלכים, שרק מעבירים את הזמן שלהם בלי שום משמעות, בלי שום הנאה, ללא שום רגש, משוטטים ללא מטרה, ללא סיבה, ללא תכלית. בלי אהבה, בלי שנאה, בלי פחד, הגוף שלכם הופך למכני, והנשימה הופכת לפעימות שעון הסופרות את השניות עד למותכם.

מה אפשר לעשות בנידון? איך לשבור את המעגל? לדעתי צריך דחיפה חזקה כדי לשבור את המעגל ולצאת ממנו במסלול משיק אל עבר החופש.

מאיפה יכולה לבוא הדחיפה? הכוח שיש לכם הולך ואוזל עם הזמן, וההסתברות לכך שפתאום תאזרו את כל מה שנשאר ותצליחו לתת את הדחיפה הולכת וקטנה. חברים שיתמכו וידחפו אותכם בכיוון הנכון? כל אלה כבר מזמן נעלמו מהחיים שלכם, כמו שכבר ציינתי. ההורים, שגידלו וחינכו אותכם, יצילו אותכם מהצרה? עוד מזמן הפסקתם להתחשב ולהעריך את הדעה שלהם, ואתם כבר מבוגרים, אז הם לא יכולים להכריח אותכם לעשות כלום. עזרה מקצועית? גם כדי לפנות לייעוץ מקצועי צריך דחיפה מסויימת, ואין לה מאין לבוא, למרות שהסיכוי שזה יקרה יותר גבוה, כי אם תגיעו למצב לגמרי נואש, אולי יכריחו אותכם לעשות זאת בכפייה.

עם כל זאת, יש בי פינה קטנה שיש בה ניצוץ תקווה, פינה שמאמינה בניסים, ואומרת שבסופו של דבר - הכול יהיה טוב.