סוגר ופותח את העיניים. סוגר ופותח. עפעפיי נעים ברטט קל, אך אין כל אפקט. אני חושב שאו שלא הצלחתי להזיז את העפעפים, או שהם פשוט אינם. חושך. ולא החושך שאתם רואים כשסוגרים את העיניים, עם ברקים קטנטנים וקליידוסקופ חשוך כזה. חושך טהור, שחור, יותר מלילה, יותר מדיו, יותר מנפט. פשוט חוסר אור מוחלט. למרות זאת, איכשהו אני מסתגל לחושך ונע באוויר הקר שעומד במקום בלי לזוז, שום רוח או תנועה כולשהי. פתאום אני מתחיל לראות. לא ממש לראות, אני לא יודע איך זה יכול להיות, הרי אין שם אור, אבל יש מלפני תמונה של הסביבה. מלפני עומד הר אובסידיאן גבוה מאוד, לא ממש רואים איפה הוא נגמר כי גם השמיים שחורים. ההר נראה מאיים משום מה, מתח שקט שרוי באוויר. פתאום אני רואה אלפי אנשים על ההר. עשרות אלפי אנשים. כל ההר הענקי מלא בהם. הם כולם נעים למטה. מתגלגלים? יותר זורמים, זוחלים, כאילו כוח עצום במשקל העולם כולו מועך אותם ומצמיד לאדמה ומורח אותם על ההר בתנועה איטית  ושלווה. אני משפשף את עפעפיי. אין יותר כלום, רק הר שחור. הזיה? במקום שוררת אווירה מרדימה שמזכירה לי את השיר שאני תמיד שומע לפני השינה, Tomhet. אני סוגר את עיניי ומתחיל לנמנם, נושם ביותר איטיות את האוויר הקר והשחור. לפתע משהו מעורר את החשד שלי, מזניק את הלב שמתחיל לפעום בפעימות פראיות, אני מזיע ומתנשם. אני רואה עליו מילה שהבהיקה לרגע, מילה מוכרת מוכרת, Tid. רעד של שמחה מעורבת עם פחד עובר בי. פתאום אני שם לב שההר אינו נראה עוד עשוי אבן מונוליטית, אלא כאילו הוא מוקף בקרום דק ושקוף ובתוכו כלואה מסה אדירה של נוזל שחור. למרות המרחק אני רואה באופן כולשהו פני אנשים מנסות לקרוע את הקרום, תדפיסי פנים חסרות חיים, ארובות עיניים ריקות מביטות בשנאה למרחב הריק. הקרום נעלם בבת אחת כאילו לא היה. הנוזל נשאר רגע דומם, או שפשוט הזמן שלי עצר לו לרגע מפחד. אז הנוזל נשפך אלי בשאגה אדירה מחרישת אוזניים, נחשול של חומר שחור, או יישות לא מובנת, זרם פני אנשים שהיו פעם חיים, מתערבבים ומתמוססים בנוזל תוך כדי זרימה. הנוזל מכסה אותי כולי, אני לא מצליח לנשום, מנסה לצרוח ואז משתקק, שקט משתלט על מוחי.

...En dag tar Død oss all, og det er

TOMHET