נסענו לטיול והאוטובוס נתקע בכיכר שהיא בעצם מצבה לזכר אסטרונאוטים שמתו שמשום מה עמדה בשיפוע נורא גדול. יצאתי וטיפסתי על המצבה, כולם הצטופפו בפנים, היה מחניק בפנים. קראתי איזה שיר על המצבה, אני זוכר רק משהו דומה ל: "בכל אחד יש את הג'קיל שלו שעלול להתפרץ, עלול להתפרץ". הייתה שם גם מראה עם מסגרת מתכת מסוגננת. קראתי לאנשים לצאת מהאוטובוס אבל רק דני ואנה שלומדים איתי מרוכבות יצאו. הם שכבו לישון בשקי טורקיז, גם אני הצטרפתי ושכבתי ביניהם. דאגתי קצת להרדם שם אך הם שיכנעו אותי שזה בסדר. היה לי מן הבזק מתוך שינה: הראש שלי גדל בערך לגודל קצת יותר גדול מאבטיח, השיער נהיה פרוע, העיניים גדלו לגודל של כדורי טניס, הפנים התעוותו בהבעה משוגעת, הכל כמו בסרט מצויר. צרחתי משהו גראול מאיים כזה, ניסיתי לעשות משהו אלים אך הייתי קשור בשק אז שוב חזרתי לישון. ראיתי שאותו הדבר קרה לאנה ואז לדני. פתאום קלטתי שדני נהפך לקוף גורילה ענקי, רשע ועצבני כזה. התבוננתי בפחד במראה וראיתי שאני משתנה...

כל כך כיף לשבת בבית הסככה, לבד, לעשן, לשמוע את הברזלים חורקים תחת לחץ הרוח הסגרירית, את הגשם מטפטף ברכות על הגג. הקולות האלה העבירו בי צמרמורת נעימה וגלי התרגשות בבטן. לושה כל כך אוהב חורף!!