שוטטנו על גבעה ענקית של דשא קצר ירוק-בהיר מעורבב עם טחב, עם עצי ענק עתיקים ועבותים מפוזרים בדלילות עליה. למקום הייתה אווירה שרמזה כי הוא קיים עשרות אלפי שנים ללא שום שינוי, מקום פרה-היסטורי, עתיק יומין, והמונומנטליות השקטה והרגועה של עצי הענק השריתה עלינו נחת ורוגע כמו שלא ידענו כבר מזמן.
לפתע התחלנו לשים לב לדבורים שהסתובבו באוויר, לפעמים נתקעות בנו בצורה מעט מלחיצה. כשהסטנו את מבטינו לצמרות העצים, ראינו שהגושים הכהים שחשבנו אותם להיות מצבור ענפים, הם בעצם נחילי דבורים ענקיים המתעוררים לתחייה. כמות הדבורים באוויר התחילה לגדול, הן התחילו לתקוף אותנו ממרום צמרות העצים, הדפנו אותם עם חפצים שהיו בידינו, בעודנו מחפשים מסלול נסיגה.
נכנסנו לרכבת ישנה, שנראית קצת בסגנון מדע-בדיוני של שנות השבעים: צבועה בצבעי סגול ותכלת, עם קרונות שהם מעין אוקטוהדרון, כאשר הפאות הצדדיות שקופות ומשמשות בתור חלונות. הרכבת החלה לנסוע, ובדאגה ראינו מאחד החלון איך האוויר נעשה סמיך מרוב דבורים שעפות בו, ובצד השני היה קיר עפר שצמוד לחלון. אחרי כמה דקות נסיעה, ראינו בצד השני עמק ענקי וממש ריק, אז החלטנו לצאת מהרכבת לכיוון ההוא.
ריחפנו מעל לעמק אל עבר טירה מלבנית ענקית עם המון שורות חלונות קטנים לאורך כל קירה, ועם שני צריחים ממוקמים בראש המלבן. הבנו שאנחנו מרחפים על גביו של דרקון, ואוליה רצתה לנחות על הטירה, משום שהחלונות היו בעצם נישות ליוני דואר, והיא רצתה לשאול מסר בעזרת יונת דואר. נחתנו על גג הטירה, והתחלנו ליפול באיטיות למעלה, חולפים על פני נישות וחלונות. כשחלפנו על פני חלון ראווה גדול מזכוכית, אישה זועמת יצאה מתוכו לקראתנו. היא לבשה בגדי עור שחור מבריק, ונראיתה כמו התאומה הרשעה של אוליה. התלבטנו האם להלחם בה, והחלטנו לברוח ולצבור צבא ותומכים.
חזרנו לבית המלוכה עם צבא ענקי, והסתערנו על מדרגות האבן הלבנות והרחבות אל עבר חצר הטירה. צבא בית המלוכה חיכה לנו שם, וחיילנו החלנו עורפים את ראשיהם בזעם.
נסעתי ביום גשום בעיר מרכזית באיטליה, מתלבט בבחירת הכיוון. הכול פה כל כך שונה, חוקי התנועה שאני רגיל אליהם לא חלים פה, והרכב שנתנו לי לא מתפקד כמו שצריך. נתקעתי לצד המדרכה, מפריע לאחרים לעבור, לא מסוגל לנוע לשום מקום כראוי. הלילה כבר ירד על העיר, הרגשתי בודד וחסר אונים.
נכנסתי לאכסנייה הקרובה. באכסנייה האירה אש חמימה ומרגיעה מתוך האח, והמארחת המחוייכת הזמינה אותי להכנס, והתחילה לפנק אותי במשקאות חמים, שואלת איך עוברת עלי השהות בעיר באנגלית. היא הובילה אותי אל עבר שאר עובדות האכסנייה, שתיים מהן היו ישראליות והן מאוד שמחו לראות אותי, והתחילו לדבר איתי בעברית ולצחוק ולהשתובב איתי. לראשונה מזה זמן רב הרגשתי רוגע ושלווה, הרגשתי שייך ורצוי.