כואב לי. אלפי מחטים קהות ממלאות את בית החזה ומסתובבות שם במערבולת איטית ומייסרת, דוקרות וחותכות את כל הווייתי, פורצות את הגבולות של שפיותי, אני רוצה לצרוח, אני בוכה, יש לי בחילה נפשית ואני רוצה להקיא את כל האיברים הפנימיים ולחדול מלהתקיים, רק כדי להפסיק את העינוי.

כאב הוא רגש שכל אחד נתקל בו בחייו לא מעט. יש שיגידו, כי אין דבר אחר בחיים האלו, בסופו של דבר. כאב הוא רגש עוצמתי, רגש שמביא את כל הווייתך עד הקצה של היכולת להרגיש ולחוש, ומשאיר אותך ריק, עמום, כבוי, סחוט, ועם מטען כבד ששוקע כל הזמן בפנים כשהוא נגמר. האמנם?

הכאב הוא רגש מאוד סוחף, ומאוד טוטאלי, והנטייה הטבעית שלנו היא להתמסר לרגש, ולהמשיך ולחוות אותו, ולהתייסר, ולסבול בצורה מתמשכת, עד שנתרוקן מאנרגיה וכוח סבל, ונשקע בשכחה. אבל, שמתי לב לתופעה מעניינת - אם מצליחים לצאת בעזרת כוח הרצון מהפוקוס של הרגש, קורה משהו מאוד מעניין. לי זה לא מצליח ברגע שהרגש מתפרץ, כי אני עדיין חלש, אבל באיזשהו שלב, במקום להתמיד עם הנטייה שלי ולהמשיך להסתובב בקרוסלת כאב עשויה תערים חדים, אני עולה לרגע מעל הכאב, ורואה את הקטרזיס, את הטיהור שהכאב מעביר אותי דרכו. אני רואה גם את אינספור הכאב שחוויתי בעבר, והשמחה שחוויתי בעבר, ופתאום עוברת בי הרגשה מוזרה ופתאומית של רוגע, כאילו אני מבין שהכאב - מקומו כאן, והוא כאן למען מטרה מסויימת, כדי ללטש אותי, כדי לחזק אותי, כדי להביא אותי לנקודה הבאה שאני צריך להעפיל אליה, כי הרי ללא כאב, ללא קושי, בנוחות מלאה - האדם לא זז, מתנוון ונרקב.

שמחה טהורה ורגועה ממלאת אותי באותה עוצמה שכרגע כאב לי, הכאב חיזק אותי ונתן לי כוח להמשיך הלאה, עם ראש מורם, עם כתפיים פרוסות, גם בגלל הטיהור שהוא העביר אותי, אבל גם בגלל שלא נתתי לו לשבור אותי, והצלחתי להתנגד לכאב ולגבור עליו.