חשבתם פעם עד כמה מסובך המוח האנושי? עד כמה מדהימים הדברים שהוא יכול לעשות? מה שהביא אותי למחשבות אלו הוא התרחיש הבא: תארו לעצמכם אדם נמצא בייאוש טוטאלי שמתחזק ומתעצם ללא הרף, כמו מטוס שטס לעבר האדמה במצב אנכי לקרקע, הוא בטוח הולך להתרסק והטייס מקווה שיצליח לסובב את ההגה ובפנייה חדה לצאת מהנפילה לטוס מעל הקרקע. רק שהמטוס, אם לא יצליח לפנות, הוא פשוט ייתרסק. והאדם? האדם ידמיין לעצמו שהצליח לפנות בזמן שהוא כבר התרסק והתחפר לו בתוך הקרקע, ערימת הריסות בוערות. הוא ייצור לעצמו מציאות יותר טובה, חלום מתוק, הוא ייחיה כמו בחלום צלול שלא נגמר וזה מדהים עד כמה שהאדם יאמין ביציר מחשבתו. עם הזמן, מצבו של האדם יתייצב ולא יהיה כל כך גרוע, אז הוא כבר לא צריך את החלום והוא מתחיל להתפוגג. רק שאדם חלש ימשיך להאחז בתרדמה המתוקה של דמיונו, ייסרב להרפות, ייסרב להתמודד עם המציאות כמו שהיא. באמת, אנשים, אין טעם להאחז בחלומות, הרי זאת לא מציאותנו? תשכח, תזכר בחלום המתוק ברגעים קשים, זכרון נוטסלגי, ילדותי, כי הרי זה היה חברך הדמיוני שחיזק אותך ברגעי מצוקה במילה מלטפת שאחרים לא טרחו לאמר. תרפה מהחלום, זהו רק תעתוע, אתה כבר חזק מספיק כדי להתמודד עם חייך ללא כל מסך או צבע. אך למה הוא כל כך מסרב להרפות? כאילו קורעים חלק ממנו, תינוק שלקחו לו את הצעצוע. או שנרדמת לתוך חלום בלהות וההנאה לא הייתה חלום? מי יודע.