כל כך נעים לעמוד מעל הקורבן שמתבוסס בשלולית דמו, להעביר את היד בשלולית שעדיין עוברת בה אדווה מפעימות ליבו האחרונות, להחליק את היד על המזדקר לו שם. המגע הרטוב החלקלק גורם לי לפלוט אנחה, כה טוב אני מענג את עצמי, הדם סמיך ומחליק, נוזל הסיכה המושלם. המלמולים שלו והמבטים הלא מבינים הופכים את חווייתי הלילית למושלמת. הוא הולך למות, ליבי פועם בחוזקה, הרגליים שלי רועדות, קשה לי כשאני עומד, אני רוצה לשכב אבל אסור, הפעם אני לא מתכופף לפני איש ודבר. אני מושיב אותו ומשעין אל הקיר, דוחף באיטיות את אצבעות יד שמאל ומוחץ את עיניו, הן נוזלות להן על האצבעות לעבר כף היד ומטפטפות על האבן הקרה. חם שם, חלקלק, רטוב, פועם בחולשה, רגעים אחרונים, אני נושם, נושם, נושם, אני הולך להתפוצץ, אני מרגיש את זה עוזב אותי, ישר לארובת העין שלו. ההרגשה כל כך מוזרה. מצד אחד הנאה, ומצד שני תהייה... למה הרצח לא גורם לי לייסורי מצפון? הרי זה לא בסדר! אבל לא, ההנאה והשמחה היא שלמה, רצחתי אותו, אכלתי ולא השארתי שריד.