פגשתי במקרה אדם זר. הוא היה מאוד נחמד ואדיב, וגם נראה מאוד שליו, נינוח וטוב-לב. הרגשתי מעין הרגשה טובה שהוא פיזר סביבו, הרגשה של ביתיות, רוגע, בטחון ואמונה בטוב. בהתחלה קצת הרתיע אותי הרעיון שפגשתי אדם כזה, וחיפשתי את המלכודת בכל העניין, אבל עם הזמן התרגלתי אליו והתחלתי להתחבר אליו. הרגשתי שהחיבור איתו משנה אותי, כאילו אני מתקרב ללשדר איתו על אותו הגל, מתקרב ללהיות נינוח, טוב-לב ורגוע כמוהו. באיזשהו שלב המיזוג, או החיפוש, או החזרה הביתה הסתיימו בנקודת שיא, וראיתי שהאדם כבר לא נמצא בסביבתי.

בדיעבד הבנתי שהוא היה הקרנה, הטלה של אותו חלק בי עצמי שחיפשתי ורציתי למצוא ולאהוב, ולא הצלחתי למצוא אותו בתוך עצמי אז הוא הוחצן בשביל להמצא בתור אובייקט חיצוני. אחרי שהוא יצא ממני וחזר בתור חלק ממני, אני פתאום מרגיש שלם.