גלים אדומים עוברים במוחי, פועמים ברקותיי. לפעמים הצבע מזכיר לי את הקטשופ של הדם בסרטים עלובים, לפעמים הוא מזכיר לי את הדם האמיתי להחריד שמילא הכול בשלוליות בפעם ההיא שדפקתי את הרקה בפינת האמבט, לפעמים זה מזכיר לי את האודם של השקיעה שמטפטפת כמה טיפות אור מבעד לעננים שרובן נספגות בענן וצובעות אותו בארגמן. אבל לפעמים אני רואה לא רק צבע, אלא גם דמויות גרוטסקיות של שדים שמהתלים בי, כולם מתנענעים יחד עם הגלים כאילו הם רק הזיה, כמו בבואות במראה מעוותת. או שהיא לא מעוותת? אני מרגיש את הקרניים דוקרות אותי ברקות מבפנים, מנסות לפרוץ החוצה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני לא מבין מאיפה  הם באים. כמעט כל לילה, לפני השינה אני מתכרבל ומאזין לשקט הלילה ואז הם מתחילים. לפעמים הם סתם מדברים, לפעמים צוחקים, לפעמים צורחים. תמיד קולות לא נעימים, או נורא גסים, או מתבכיינים. לפעמים זה קול גס של גבר שאומר משהו לא סימפטי ברוסית, או קול של זקנה, זקן, ילד קטן לא מרוצה ובוכה, ילדה קטנה צורחת ומדברת שפה לא ברורה. פעם ראשונה זה קרה לי ברוסיה כשישנתי בחדר עם בני הדודים שלי. זה היה אז קול הגבר הגס, וזה כל כך לא היו הם כי הם כאלה חננות ולוחי שלא מודעים לקיום מושג המתיחה. אתמול ילדה קטנה דיברה משהו בקול מפוחד בשפה מזרחית כולשהי, ואז היא הוציאה מעצמה צרחה מחרישת אוזניים והניגודיות בין הצרחה לכך שידעתי שנורא שקט בחדר הייתה עצומה. טוב, העיקר שנרדמתי בסופו של דבר כשהיא סתמה את הלוע.

13:57

כל הראש שטוף בתערובת של אפור ואדום, הצבעים מתערבלים ונוזלים לי מכל החורים וממיסים אותי. אני מרגיש כאילו אין לי שום דבר אחר בראש, כאילו החלבונים בראש מתפרקים באיטיות.

 עקוד על המזבח לאל השאול, אין פה פני אדם, כולם שטנים, כל אחד צוחק על הייסור שלי או שסתם עובר בדרכו שלו. כולי נוזל מבין לחוטי המתכת של האסכלה הלבנה מרוב חום אל תוך הגחלים, כמו בובת פלסטיק ששורפים אותה על המנגל. למה הכול צבוע באותו צבע? אני אפילו מתפלא שאני מצליח לראות משהו חוץ ממנו. למה אין פה שום דבר אחר, למה?