שלושתנו הלכנו באזור שומם של צריפוני פח. קול רגוע ודי נמוך של אישה הכריז: "כאן הוא אזור המתים. כאן - לא חיים. כאן - כולם מתים." כל האנשים שראינו היו קפואים בפוזות רגילות כאילו עצרו אותם כל אחד באמצע מעשיו ללא כל התראה. יש לכולם עיניים מזוגגות וחסרות הבעה. ושקט. שקט מקפיא ומפחיד. אני לא עומד בלחץ שהאווירה משרה, לוקח כד נורא כבד וזורק אותו בכל הכוח ממרחק אפס למישהו במצח. הכד מתנפץ, המישהו מתנועע טיפה ונעצר, המכה לא עשתה לו כלום, לא דם, לא פצע. כלום. הוצאתי מהכיס את המספריים האדומות שיש לנו במטבח ותקעתי אותן למישהו אחר ברקה. היא נתקעה, לא ירד דם והאדם לא זז. המתח גבר, באזניים התנגן לי Anaal Nakthrakh - The Supreme Necrotic Audience (כמה מתאים! גאוני! =), לא יכולנו לעמוד בזה, הרגשנו שמשהו רע הולך לקרות וברחנו דרך חור בקיר (פתאום התגלה שאנחנו במערה).

הגענו לאגם ביצתי נורא רדוד (המים הגיעו עד הברכיים) שנמשך עד לאופק ולצד הגבעה הסלעית שכרגע יצאנו מתוכה. פתאום היא צועקת בשמחה שמשהו מדשדש על המים. כולנו מתקרבים בדילוגים עליזים על היצור ומתגלה שזוהי ציפור קטנה, לפעמים מדשדשת על המים, לפעמים טסה קצת ואז צוללת בצורה סינוסואידלית. בתנועה של הציפור יש משהו כל כך חי, שמח, חסר דאגות, חופשי, מאושר, מעורר שמחה, המצברוח של כולנו עולה. אבל לצערנו הגיע הזמן לחזור, אנחנו חוזרים דרך חור אחר בגבעה. מעלינו כבר לא רואים את התקרה אם היא בכלל עדיין קיימת, בכל מקום יש שבילים מרוצפים במרצפות אדום כהה ובז'. במרחק אני רואה טירת אבן אדומה ענקית, באותו צבע אדום כהה, צבע דם קרוש. יש בה הרבה מפלסים, חלקים, מעברים, חלונות ענקיים. הטירה מקרינה רוע עצום החבוי בה, כאילו שהשטן בכבודו ובעצמו שוכן בה, רק מבט על הטירה מעורר בי רעד וחלחלה, אני מסתתר מאחורי עמוד כדי שלא יראו אותי מהטירה, למרות שאין לזה הרבה סיכוי. אנחנו שמים לב שעוברים שם אנשים, אנשים חיים. אנחנו הולכים מהטירה בשבילים המרוצפים ונכנסים באיחור לשיעור במבוא לאנליזה נומרית. אני יושב בשורה אחרונה עם לב. השיעור מתנהל בכיתה של בצפר יסודי, כל התלמידים הם ערבים בערך בכיתה ז', כולם במדי בצפר בצבע תכלת כאלו, המורה ערבייה עם כיסוי ראש (WTF??). משום מה במקום אנליזה נומרית היא מלמדת אותנו על ההיסטוריה של עשר שנות איסלם מתוך שלושים בישראל, היא מספרת משהו כזה שנשמע כמו מיתוס, ואז ערבי קטן שואל: "איך זה שאנשים מספרים היסטוריה אם היא תלויה באיזה צד מספר ואיזה צד ניצח במאבק". כולם נראים נורא חכמים, נחמדים, אינטלגנטים ובכלל נורא חיוביים וזה מפחיד אותי כי זה מוזר כי הם ערבים! אחד שואל את שכנתו האם היא לוקחת אלגברה ב 1 ותורת המספרים בסמסטר ב. לב אומר לי (ומשום מה לוחץ לי את היד, זה נורא מביך אותי כי אני מרגיש שהוא עושה את זה מתוך גאווה שאנחנו דומים לערבים האלה במשהו) שגם הם במעמד מיוחד (הערת הלושה: אלו חננות כמוני שמחפשים למלא את המרחב הריק בחייהם החברתיים בזמן בצפר ע"י לימודים באוניברסיטה במקביל), אבל הם משתדלים הרבה יותר, אף פעם לא מאחרים להרצאות וגם מתחת לגשם ירוצו לצלם הרצאה שפספסו בגלל איזו דלקת ריאות. השיעור נגמר ואז מקס (ההוא המוסלמי-רוסי מגני אביב). משום מה אני בקושי מזהה אותו, הוא אומר שלום, אני שואל איך הוא מצא את הדרך לכיתה. הוא אומר שהאוטובוס נכנס לפה ענקי, נסע על הלשון, החליק לגרון והגיע למגרש שבו ילדים קטנים שחקו כדורגל. בכריזה אמרו לו: "זה ז1. כאן נולדת." והוא נזכר שבאמת הוא למד שם עם רמי, יגאל ועוד (אנשים מגני אביב שלמדו איתי בשכבה). הגשם מעיר אותי למציאות אפורה.