נכנסנו לעיר שכוחת האל בציפייה והתרגשות. השארנו את הרכבים בחניון קטן מצופה אספלט, הרומז על נסיון כושל למשוך תיירים למקום. התחלנו לרדת במורד השביל שמעבר לגשר ונכנסנו לגן דקורטיבי עם גרם מדרגות שיורד דרכו עם כיוונים מתהפכים. מבנים בסגנון סיני הקיפו את הגן, ובגן עצמו עמדו עצים ישרים וקודרים בבדידותם. במקום לא היה איש וקול, רק שקט מצלצל. לפתע שמענו קולות מאוד חזקים ומטרידים, ספק מכניים, ספק קולות של מאמץ וסבל של מספר יצורים חיים. הצצנו בזהירות מעבר לסיבוב של גרם המדרגות, וראינו צומת שבה פסלי מתכת שחורים כמו ליל זזו לאט, בחריקה ורטט, במעין ריקוד בלהות איטי ומייסר, והבנו שמדובר בהצגה. פסלים של גרגוליות הסתובבו סביב פסלי מתכת שחורה של אנשים סובלים, ואיכשהו הבנו שהאנשים באמת אמורים להיות שחורים מכוויות ומומים שהיצורים והעינוי במקום נורא גרמו להם.

גרם מדרגות ישר עלה מהצומת למוזיאון, אך העדפנו להניח שהוא סגור למבקרים בשעה זו. המשכנו בזהירות מעבר לצומת אל תוך שווקי העיר, כולם ריקים מאדם ושקטים שקט מיוחד, מבשר רעות, שקט מעיק על עור התוף. ראינו בזווית העין אנשים ברחובות רחוקים מאיתנו, אבל איכשהו הדבר לא הקל על הבדידות ועל הדאגה שלנו, כי הם זזו בשקט וחלקות, כמו רוחות רפאים, עם ראש שמוט למטה ובעל פנים שנראו ספק מוצלים, ספק שרופים.

הגענו לכיכר המקדשים, שבה ישבו מספרים קבצנים עם פני חשיכה וליל, וכוסות ריקות מנדבה. הסתכלנו על הכניסות למקדשים, ובכל מקדש נראה שהיה כוהן עיוור זקן עם שיער ארוך ולבן, עומד בחשיכת המקדש ובוהה החוצה חצי בריקנות, חצי בחיקוי מטריד של אדם המנסה להמיר לדתו ולהזמין מבקרים. החלטנו לא לבקר באף אחד מהמקדשים, ולצאת מהעיר.

עברנו ליד קופסת נדבות למען שיקום העיר ותושביה, אבנר שם בתוכה שטר של עשרים, והשני עשה גם כן, אבל אני שכחתי את הארנק במכונית. משום מה הצטמררתי מלא להשאיר נדבה במקום כזה. היציאה מהעיר הייתה מסומנת בקוו חד שבו נגמר הצל ששורר על העיר, והצד החיצוני היה מואר בשמש. כשהאחרים יצאו אל השמש, התלוו לכל אחד מהם שתי מלאכיות לשמור עליהם, ואלי התלוותה רק אחת, כנראה כי לא תרמתי צדקה. אחרי הליכה לאורך גבול העיר, החלטנו לחזור לסיור נוסף.

נכנסנו בחזרה לעיר על גשר חבלים מעט רעוע. הגשר היה חלק ממערכת גשרים בכמה מפלסים שעברו מעל תהום גדולה, שנראתה כמו סוג של מכתש, או משקע גיאולוגי, או אולי מכרה. אחד מהאחרים לחש ששמועות רעות רצות על המקום הזה. על המפלס העליון של הגשר הסתובבו כמה שומרים, ושאלנו אחד מהם. הוא אמר שיש למקום קישור לפשע, אולי לחטא קדום. הסתכלנו בחשש על עמודת הגשרים מתחתינו, והחלטנו לחצות את התהום ולצאת מצידה השני לכיוון החניון.

כאשר חצינו את התהום, הגענו לסבך עצים וצמחייה. כשחצינו אותו, נדהמנו לגלות שאנחנו עומדים על קצה צוק במקום להיות בדרך לחניון, ולפנינו מתפרס שטח צחיח עצום, עם הרבה חול וצמחייה דלילה, ובאופק יש רמז לים. השמש העכורה עמדה לשקוע, וקרני האור האחרונות מלאו אותנו בתחושה של גועל, תחושה שהלכנו לאיבוד, ייאוש ובדידות תהומיים.