אני גר במגדל אבן ביער מבודד, לבד במגדל שן, לא אנושי, עוסק במלאכתי בשקדנות. צבא עכבישי ענק מבשר יבש ופלסטיק פורץ למשכני, הורס קצת מהרהיטים ורץ למעלה הגג. אני מתעצבן ומתחיל לעלות בעקבותיהם עם פטיש. אוייבים אחרים ניצלו את זה שהתחלתי לעלות, נכנסו לבית והרסו את הרהיטים סופית וניפצו את המראה הענקית שהייתה תלויה על הקיר. וטוב שכך. הם התחילו לעלות בעקבותיי וירדתי לקראתם וראיתי שזה צבא בובות עץ. אני זוכר משם את כיפה אדומה שכבר יצאה לפנסיה, את הזאב האפור הזקן וקוסם שחור וזקן, היו עוד הרבה שונים שאני לא זוכר. אני מפחיד אותם עם הפטיש וממשיך לעלות ורוצח עכבישים בדרך עם הפטיש, מכה בראשם כמה שיותר חזק, לפעמים עד כדי כך שאני מורח אותו על תיקרת מעבר המדרגות הספירלי. הבובות הולכות אחרי ומנסות להתנכל לי, אך הן חלשות וגם מפחדות מהעכבישים. אני נכלא למצב נורא מסוכן ואחד העכבישים עומד לרצוח אותי, אז תפסתי את סבתא כיפה אדומה וזרקתי אותה אל העכביש כדי להסיח את תשומת ליבו. היא פתאום הפכה לכיפה אדומה צעירה, ילדה, הולכת וקוראת ספר בקול איטי ומונוטוני וכך מהפנטת את העכבישים. אני הולך אחריה והורג אותם אחד אחד, ופתאום נמאס לי להרוג אותם סתם ככה כשהם לא מתנגדים, אני תופס את כיפה אדומה ומנתק את חוט התיל שמחבר את ראשה לגופה העשוי מעץ עם פלייר. אני רוצח את שאר העכבישים ומגיע לראש המגדל. שם עוד כמה עכבישים עם שבויים, בני אנוש, ושני מנהיגים של העכבישים: שרפרף עץ ושולחן עץ נמוך. אני רוצח את שאריות העכבישים, השבויים מנסים לנסר את מנהיגי האויב אבל לא מצליחים. לקחתי את סרגל המתכת הקסום שלי והתחלתי לנסות לכרות את השולחן לשתיים והתקדמתי יפה, תוך כדי פיזמתי נעימה מרדימה בקול נמוך. עוד זכרתי אותה כשהתעוררתי.