אני מרגיש כאילו אני באמת מתחיל להתפרק לגורמים כמו שהוא אמר לי. כנראה קירות המתכת הגבוהים רוויים במן רדיאציה הרסנית שמפרקת אותנו לאטומים, מוזר עוד שאני שרדתי עדיין, מסביב הכול שלדי מתכת, פסלים אבסטרקטיים שלא שמרו צלם אנוש, חלודה במקום דם זורמת בצינורות במקום בכלי דם. כשניסיתי להירדם הכאב שהצטבר בנקודה אחת חסרת נפח מאחורי המצח לפתע נשבר לחלקיקים כמו זכוכית שפגעה בה אבן. החלקיקים התפזרו לכל עבר בראשי וביקום, כל אחד בוחר לעצמו ייצוג סימלי שונה למרות שהוא בעצם כלום, כי לבד בפני עצמם הם לא שווים הרבה. ברגעים האחרונים לפני שנרדמתי מצאתי את עצמי מנסה לחשב אינטגרל משטחי לפי כל אחד מהחלקיקים ואני מגלה שהוא מתאפס. כמה מוזר, חשבתי את עצמי ליותר מזה. כשהתעוררתי הרבה זמן לא הבנתי מי אני, מה אני, ממה אני מורכב, איך אני אמור לחשוב, איך מריצים את זרמי החשמל בין התאים האלה, איך מחברים את חלקיקי הבשר ליישות אחת, איך מכלום נוצרת תודעה. היום התאוששתי וחזרתי לעצמי, אבל לכו תדעו מה יקרה מחר, בין קיר המתכת, הסלע האפור וחוף הנהר המת שהמים מזמן נעצרו בו והפכו לביצה מכנית שאפילו להרקב כבר היא לא יכולה.