אדם לאדם זאב. וכך לעולם יהיה.

22:37

רצנו ביער החשוך והאפל, ברחנו מהם. הם היו ללא צורה, ללא גוף, משרתיו המבעיתים. חיפשנו מפניהם מקום מסתור, בית אלוהים. מצאנו בקתת עץ קטנה ונכנסנו לתוכה. בית האלוהים הואר בלפידי שאול וזאבים מילאו את כולו, זאבי גיהנום, אור כחול של מוות בוער בעיניהם. תפסנו סכינים, גרזנים ואלות והתחלנו לשחוט אותם, אחד אחד, קרב מגואל בדם. כשסיימנו וגופות הזאבים התאדו באוויר מלא המתח, כל אחד תפס עמדה להתחבא, כמה שיותר רחוק מהכניסה, והשהה את נשימתו. למרות זאת, הם מצאו אותנו. הם לבשו צורה של ענקים חסרי ראש סוחבים עין כחולה ענקית בידיהם. מבט העין הזאת הרג, סוג כולשהו של מוות כחול וזוהר זרם מהעיניים ופגע בנו. מתנו אחד אחד. זעקתי לאלי שיעזרו לי, לא סתם הקרבתי להם את קורבני ביער נידח זה. ואז האל בא, מזוקן ולבוש בבגדים מרופטים, אבל אל. הוא תקע בעיניים את סכינו העקלקלה, הן דיממו באור כחול זוהר וכבו לתמיד. הענקים חסרי הראש התרוצצו בחוסר אונים והוא תקע את סכינו בליבם והם זחלו לאדמה וחדלו לעד מלהתרוצץ. בשלב מסויים, הוא פתח בקיר את דלת הגהנום, דלת עם ציורי תבליט של עץ העולם, והחל משליך את אוייבנו לשם. שמעתי מכיוון הדלת צרחות נוראות ושמחתי, כי אוייבי מתים ואני קם לתחייה.