וולף ליקק את שפתו העליונה למשמע גרין ממעמקי השיחים. "מצאתי!" היא צעקה, ונופפה בשמיכה ססגונית ובחיוך המאשר את  תחילתו של החופש. היא נעמדה בפישוק רגליים קל בכדי לשמור על יציבותה והרוח העלתה מעט את חצאיתה האוורירית והצהובה והצמידה אותה לירכיה הצנומות. היא פרשה את השמיכה על הדשא והסירה את כפכפי הקיץ שלה מעל רגליה. וולף תמיד השתוקק לתשומת ליבה של גרין כאשר ישב מאחוריה בשיעורים עם המורה המאוסה לפיזיקה. ליבו פעם מהר יותר כאשר היא קמה בעליזות בסוף השיעור, חצאיתה מתנופפת ומגלה לעיניו (הוא תמיד המשיך לשבת בסוף השיעור...) את תחתוניה ההדוקים.

גרין נשכבה על השמיכה הרכה וחייכה לעברו במבט הקרא לו לבוא ולהצטרף למנוחת אחר הצהריים אשר תכננו להם יומיים שלמים. הוא הוציא מעין חיוך נבוך שנראה יותר כמו פרצופו הכעוס של אביו. הוא שינה את הבעתו מיד ושעט לעבר גרין כאשר נוחת על ידה בחוסר אלגנטיות. כאשר הרגיש את גופה החמים של גרין נוגע בצידו, חש חמימות זורמת לאזור חלציו. גרין לא נראתה מוטרדת כלל, כאשר וולף כבר החל לנוע באי נוחות לידה, משתפשף בירכיה החשופות ומגרה את עצמו יותר תוך כדי.

גרין הניחה את ידה על ירכו הפנימית וליטפה אותו באופן מרגיע. וולף הרגיש יותר נינוח והבעת שלווה השתרעה על פניו. הוא חייך, ולפני שהספיק לומר את שרצה, גרין קירבה את פניה הסמוקות לעברו, כאשר עיניה הכחולות מביטות על שפתיו בחדווה. הוא רצה להתבדח ובכך להסוות את אי-הנוחות הקלה שחש, אך שפתיה הרכות והענוגות של גרין חסמו את הלצתו חסרת הטעם, בעודן מנשקות בחום את שפתו התחתונה ומרטיבות אותן במתיקות.

וולף החסיר פעימה, הוא לא ציפה לפעולה זו, שהתבצעה בטבעיות מושלמת. לוולף לא היה נסיון קודם עם בנות גילו. או בכלל, עם בנות. ולכן לא ידע כיצד להגיב. לאחר שנשאר קפוא במקומו שניות מספר הוא התעורר לחיים והחל לנשקה חזרה, בעודו מלטף אותה בחוסר מיומנות. שיערותיה הבהירות והקטנות על זרועותיה של גרין סמרו ווולף חש שבטחון מסויים מציף אותו. שפתיו התגלגלו מטה, לעבר צווארה הדקיק של גרין והחל הוא לנשקו בעדינות כאשר מעביר את כף ידו המיוזעת על חזה הזקור. היא התאנחה בקול ורעדה מעט למגעו הגס מעט של וולף. גרין  דחפה בטעות את מרפקה עם האגרוף המכוווץ לעבר איזור חלציו, כאשר הרגישה דבר- מה קשיח  המסיח את דעתה. שאיפת האוויר שלקחה באותו הרגע הייתה כה גדולה, שלא ידעה כיצד ואם בכלל תוכל לנשוף אותה חזרה אל האוויר. כאשר הבינה, שללא חמצן לא תוכל להמשיך היא לנשק את וולף נשפה באיטיות ובסבלנות את האוויר הרותח כך שפגע הוא באוזנו של וולף. הדבר העביר בו זרם שלא יוכל להשתוות לאלפי ברקים. הוא חש שאינו יכול לעמוד בתשוקה זו כלפי גרין יותר ושלח את ידו אל מתחת לחולצתה של הנערה. מגע עורה העדין סיחרר אותו והוא החל לקרוע כאחוז אמוק את בגדיה מעליה. תחילה ניסתה גרין להתנגד, אך עד מהרה נכנעה והחלה לפשוט גם את וולף מבגדיו. עורו היה חם והם ליטפו אחד את השניה באירוטיות כאשר שניהם מתנשמים בכבדות.

זיעה כיסתה את בטנו הרזה של וולף וגרין נהנתה מהמראה המלבב שהותיר בה רגש גאווה משעשע. איברי מינם כיצרו כוח משיכה משלהם, וולף העביר בעדינות את איבר מינו הזקוף על שפתיה התחתונות של גרין. היא נאנחה באופוריה ובלעה את רוקה. וולף חש אי נוחות מסויימת, אך לא יכל להפסיק. הוא ידע, שאהבת ילדותו שכובה מתחתיו, כאשר גופה מלא בתשוקה וציפייה למגעו החודר של וולף. הוא ניסה לחדור לתוכה, אך לא הצליח מפאת חוסר נסיונו המוחלט. היא הבינה את אשר קורה והרטיבה את ידה ברוקה שלה, מעבירה אותה באיטיות על איבר מינו הזקוף של וולף, מרטיבה את כולו מלמעלה ועד לאשכיו המכווצים והקשיחים. 

המשך יבוא. (או שלא)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הגרזן התעופף בחשיכה לעבר ראשו של וולף. וולף דימם קשות ונורא נעלב. הכיצד יוכל לתפקד ללא ראשו?! גרין הביט בו בחיוך שהשתרע מאוזן לאוזן, חשף את ניביו וציחקק צחוק הנשמע מאולץ במקצת. ריחם הוא על וולף, הלא היה אחרון מבני האמישי שחיו ביערות ירוקי העד של חרינוגלוטיה. הוא ניגב את הריר מפיו של וולף שהתגלגל אל רגליו ועצם את עיניו הפקוחות כאשר מבט של אימה מהולה בגאווה חולנית, כאילו שכח בן רגע את כל החטאים אשר הצטברו על אבן נפשו השוכנת בעמקים השוממים של דל אמרות'.

גרין הסתובב לפתע במבט מבוהל לעבר פתחי ארמון המלוכה, כאשר לא הבחין באדם העומד שם, הביט מטה, לעבר נעלי העור שלו שספוגות היו הן בדמו של וולף. אז הוא שם לב לצלליות העצים  ולפני שהספיק להבין מה מתרחש, וולף כבר עמד על רגליו, כאשר מחזיק את ראשו הכרות בין רגליו הדקיקות והנשיות ומכניס את איבר מינו לפה של עצמו.

הבזקי אור צבעוניים מלאו את עיניו של וולף, צלליות העצים נראו כאילו מחייכות חיוך מרושע וצבעוני, ואז וולף התאנח באקסטזה והחל כאילו בלא מודע להוריד את גלימת השועל הכתומה שכיסתה באופן חלקי את גופו הערום והפצוע (משבוע שעבר בערב סאדו מאזו בדאנג'ן כמובן). קילוח נוזל זרע פגע בעיניו הססגוניות של גרין, נוזל על לחיו הסמוקות והענוגות ומטפטף באיטיות מטריפה על סנטרו. רק עכשיו הבין הוא את השלט בכניסה לארמון: "נא לא לטפטף חומצה גופריתית על איברי מינכם". הזמן זרם עתה באיטיות מתסכלת, מפריד את וולף וגרין בחומה מייגעת ובלתי נגמרת של רגעים שכל אחד מהם הוא גילו של היקום המזדקן והגוסס.

המשך יבוא (או שלא.)