הגאות החלה. אלפי גלים שחורים שוטפים את החוף, משפשפים את כל מה שעל החוף, צובעים אותו בשחור, מחדדים אותו והופכים אותו לכלי רצח, חושפים את הבשר החי שמתחת לעור, גורמים לו לנבול. הכלבלב הלבן שטייל על החוף לא ידע איך לצאת אל הטיילת, והגלים אכלו אותו. כל אחד יודע, שהעולם הוא מונוכרומטי, שחור מתחלף ולפעמים נמהל בלבן. אבל התבנית משתנה עם הזמן. עכשיו הכול שחור. גלים שחורים על מזח שחור, גופת כלב שחור על חול שחור, ואז כמו בסיפור: בארץ שחורה, בעיר שחורה שבה, ברחוב שחור שבה, בבית שחור שבו, בחדר שחור שבו, על שולחן שחור שבו, בקופסה השחורה אשר עליו, שוכב לב שחור שבו... הכול מת. זאבים מייללים על הירח השחור, לא ירח הוא עוד, אלא חור שחור ששואב הכול פנימה, מאיים לשאוב את העולם לתוכו. אבל בעצם, מה זה משנה?

בואו לפה, אני מזמין אותכם לעולם שלי! תתרווחו שם, תקחו מעט מזה, תרשו למבטכם לנוח עליהם. אתם לא רואים? לא מרגישים? לא מריחים? לא רוצים? מסרבים? מסתייגים? בורחים? משום מה אני לא מופתע. כי אין פה כלום, כי מי היה רוצה גאות שחורה ואבדון? לכו לעזאזל, לעולם הקשת בענן שלכם, עם הציפורים המצייצות והדשא הירוק והשמיים הכחולים והשמש הזוהרת! אני אסתדר לבד, אני משער, כי עד כמה מסובך זה יכול להיות, פשוט לשכב ולבהות בחושך עד שכלום לא יקרה? שום קשיים, שום שקר, שום רמאות, שום ציפייה, שום אכזבה. הכול קל וברור.

כמה פשוט לחיות. בעולם שלי.