כשחזרתי משם, ראיתי את אותו החתול שראינו אתמול: גור ג'ינג'י רזה כזה. הוא נראה פחות מותש היום, כנראה מישהו הביא לו לשתות קצת חלב. מתוך דחף לא מובן, לפצות על חסך מסויים אני מניח, ישבתי על המדרכה והתחלתי ללטף אותו. היה קצת קשה ללטף אותו במעיל, ריצ'רצ'י המתכת קצת הפריעו, אבל משום מה לא עלתה לי המחשבה של להוריד את המעיל, אלא ניסיתי להפשיל את השרוולים, שזה די בלתי אפשרי במעיל עור. הגור היה מלוכלך כאילו שהוא כרגע חזר משיזוף ארוך על חוף הים בת"א, הידיים שלי נהיו אפורות מרוב אבק ולכלוך במהרה, אבל לא היה לי ממש איכפת, המשכתי לשבת ועוררתי תהיות של סבתות רוסיות ומרוקאיות עוברות ושבות. ישבתי ככה בערך חצי שעה, מתענג על המגע החי, על השמחה הזכה של היצור החמוד, על פרוותו הנעימה, על רצונו לקבל ולתת חיבה, על איך שהוא התגרד עם הגב במעיל שלי, על איך שהוא גרגר בקול מרוב הנאה טהורה. זזתי בטעות והחגורה שהשתלשלה מהמעיל הפחידה את החתול והוא נרתע ממני. לפתע הרגשתי שקר לי.

 ובודד.