ישבתי בפינה שלי, הפינה שלי ששיחתו בה, גזמו את השיחים כמעט עד שורש, הספסל רעוע ורקוב, כאילו המקום הכי יקר לי מתאים את עצמו אלי. אני יושב בבית מקדשי שטומא, רואה כרובים חסרי ראש ושבורי כנף, עמודי שיש איתנים, שנראה לי פעם כאילו הם הולכים לעמוד לעד, שוכבים שבורים בשלוליות בוץ שכיסו את השטיחים המפוארים. והמזבח, קודש הקודשים... מראה האפר ששוכב במקומו של המזבח, מעורבב עם דמעותי, יוצר רפש חסר צורה, גורם להן לזלוג שוב על פניי החיוורות והעייפות. נראה לי שאני יושב פה כבר כמה עידנים, חיי נעצרו, אני מסרב להאמין למראה עיניי, עוצם אותן למשך שניות ארוכות שנראות כמו שנים, מקווה לפתוח אותן ולראות שהכול כמו תמיד, מצוחצח ונקי, האש בוערת במזבח, אש חמימה ולא שורפת, אבל עדיין רואה את אותו הכאוס שכל שנייה וכל היבט בו גורמים לי לרעוד עד עמקי נשמתי, גורמים לה לרצות להתנתק מהגוף כדי לא לחוות את מראות הטומאה.

אני מסתכל סביב, מסתכל לשמיים דרך התקרה השבורה, ורואה את כל העולם סביבי מתערפל ומתעמעם, הצבעים מתערבבים ונוזלים סביבי, הופכים למסה אפורה ובלתי מוגדרת. שוב הן זורמות. שוב אני זורם ומאבד צורה. מתי אני סוף סוף אגמר, מתי אנזול סופית לשקעים שבין אבני המדרכה וארגע, מתי האותות שעוברים במוחי יישברו לאלפי רסיסים וייעלמו לתמיד, מתי??

שוב קר לי.