זה רק אני, או שהדכאונות הכי גרועים נופלים בתקופות המבחנים במיוחד בשביל להצדיק את זה שאתה נכשל בהם? =/ או שזאת מקריות גרועה, או שאני סתם מנסה להתכחש לכך שאני לא-יוצלח.

בכל מקרה, היום באוטובוס שמעתי שיחה של אם וביתה שישבו מאחורי שגרמה לי להיות קצת יותר אופטימי. שמעתי את האם אומרת: "אז מה אמרת להם, אמא רעה או טובה?" הבת עונה בקול שאם זה לא סימן לתסמונת דאון אז אני גמד ערבי שומע מזרחית ומוכר פילים הודים בשוק בדמשק :"טוובהה..." האם: "אמרת שהיא מרביצה?" הבת: "לאא מרביצהה....". אחרי כמה דקות של שתיקה האם שוב שואלת: "ההוא מצץ לך את החזה או את הפות?". כולי מלא בהפתעה, חשבתי שלא קלטתי משהו נכון בגלל חוסר בשינה התחלתי להקשיב לשיחה. הבת ענתה משהו לא ברור, האם לא הבינה ושאלה שוב, ושמעתי בדיוק את אותו הדבר. הבת אמרה באותו קול דאוניסטי: "גאאםם וגאאםםם...". האם כולה עם טון של סלידה אומרת:" איזה גועל נפש, איזה מגעיל, אני רואה שחולה הנפש הזה לא הולך לעזוב אותך". זרקתי מבט בזווית העין כדי לראות על מה מדובר וראיתי חלק מפרצוף שמן, מחוצ'קן ומטומטם. אחרי כמה דקות של שתיקה האם שאלה אם כאבה לה הבטן אתמול, הבת ענתה שכן. האם אמרה:" אז תלכי לשירותים, תקיאי. אגב שמתי לב שאת כמעט לא יוצאת מהשירותים בזמן האחרון. תקיאי והבטן תעבור, זה מנקה הכול". אחרי שתיקה ממושכת האם דיברה על משהו לגבי להחזיר אותה לבית החולים איכילוב אם היא תמשיך להתנהג ככה. הן ירדו מהאוטובוס ברכבת מרכז והסתכלתי מתוך סקרנות. האם הייתה מאוד שמנה, אבל הבת שלה שברה שיאים! כל לחי ישבן שלה הייתה בגודל של אבטיח, רק יותר מעוגל, ואני נשבע בשם אודין שזאת לא מטאפורה או היפרבולה, אני לא מגזים! ידיים ורגליים עבות בצורה שמתקרבת להיקף המתניים שלי, בטן שמנה שתלויה ונשפכת מעט, החזה שוקע בתוך השומן, והפרצוף אותו פרצוף שמן, מחוצ'קן בערך פי חמש ממני (וזה הרבה גם ככה!!) ומטומטם בטירוף. במהלך שאר הנסיעה כל הזמן עבר בי דחף להקיא מהמחשבות, מזה שכנגד רצוני דמיינתי את הבת המטומטמת מקיאה, את האמא הלא פחות מטומטמת שלה מכה אותה בתחת ומעבירה רעד גלי בגושי הבשר המחוצ'קנים, ומה שהכי גרוע, מישהו ש"מוצץ לה את החזה ואת ה... פות" =/// ילדה מוכה עם תסמונת דאון ובעיות אכילה לעזאזל!

לא חשבתי שאומר את זה בזמן הקרוב, אבל כל כך טוב להיות אני! =)