הרגשתי את עצמי כילד קטן, עולה על העץ שעליו עליתי בפעם האחרונה לפני מספר מאוד תלת ספרתי של ימים, גם אז הייתי יכול לטפס עליו כי עכשיו צומת הענפים של הגזע היא בגובה הברך שלי. עליתי והתענגתי על הזכרונות, על חום השמש שמציצה עלי מבעד לעלים, על מגעו החמים והמחוספס של גזע העץ. פתאום רעד אחז בי, רעד חזק עד כדי טלטול מטורף של גפיים, קור נוראי שהתחיל להתפשט מבית החזה בדם, מקפיא את הגרון ומיתרי הקול, מקפיא את הדיאפרגמה וגורם לי להחנק. ניסיתי לצרוח שיעזוב אותי, אך כבר לא יכולתי. הבנתי שאני בחדר החשוך והקטן, אפילו בחושך אני מריח שקירותיו ירוקים מטחב, כל כך לחים ו..מקולקלים. משהו פה לא בסדר. אני מרגיש שקצב פעימותיו של ליבי הולך לעלות עכשיו לקצב מטורף, אך אני לא מרגיש את הגוש המוגלתי והנאלח זז בתוכי, אני חושב להתאנח אך איני מצליח להפעיל את ראותיי. אני מטלטל כמו אחוז דיבוק, גפיי מכות בחזקה בקירות, הראש מכה בקצה השולחן, הלסתות המאובנות סוחטות מן הלשון דם מעורבב עם קרח, כמו בטלן שותה משקה קיצי ביום חם. הרגשתי את הקירות הכהים מתחילים לנזול עלי, לטפטף אט אט עובש נוזלי מעורבב עם קור וחושך, לכסות אותי כאילו לא די בארבע מהם, כאילו הם רוצים לעטוף אותי כמו מתנת יום הולדת לשטן. משהו פה לא בסדר, משהו פה לא טוב, משהו מקולקל, לא טוב, לא בסדר רצה המחשבה בראשי במהירות מסוחררת ובמחזוריות מעוררת חשק להקיא של קרוסלה. הדחף היה כל כך חזק, עד שהספאזמות גרמו לקרח להשבר, והקאתי את נשמתי החוצה.

התאוששתי בחושך מוחלט. עיניי לא ראו כלום, הן רק הביטו. הרגשתי ריק כמו עטיפת מחברת שנזרקה ושוכבת בפח הזבל ללא שום תוכן ומשמעות. אפילו לא נכון להגיד הרגשתי. גם לא הבנתי. הייתי כמו רובוט, עיבדתי את המידע הזה, שאני ריק. לא היה עם מה להבין, לא היה עם מה להרגיש. כמו כן קלטתי שאני שוכב בערימת קיא קפוא ומסריח על המיטה. שכבתי כך אולי כמה דקות, אולי שעות, אולי עידנים ועולמות שונים הספיקו לחלוף עד שלא עברה זיקת זיכרון קלוש כולשהו בכל הקליפה שהיא אני, זיכרון עמום של... עץ עתיק וחביב, של שערי ברזל מסוגננים, של מזרקת אבן מפכפכת בעליזות, של גינת גן עטופה בצמחים מטפסים, של הירח מביט עלי בליל שיכור מבין צמרות העצים. מסיבה כולשהי הקליפה שוב החלה לרעוד, ופתאום החלה להתפלש בתוך הקיא, מורחת הכל לכל עבר עם הגפיים. הזכרון תפס עם אצבעות בקושי נשלטות ומתקפלות מרוב הקור בנשמה הקפואה שהתבוססה במיץ הקיבה, ולחץ עליו בחוזקה, מקווה שהחום שנאגר במהלך היום על לבני האבן בגן יפשיר את גושי הקרח המלוכלך. הקרח באמת נמס אט אט, והוא שתה אותו בשקיקה, כמעט נחנק עם חתיכות שהיו עדיין מוצקות.

עכשיו אני שוכב באותה מיטה, קצת פחות מלוכלכת, הרבה יותר עייף, הרבה יותר עייף מתמיד. אבל מרוצה. מרגיש רגש של סיפוק. רגש. אני מנסה להבין מה באמת הציל אותי, מאיפה הזיכרון של הגן ששטוף באור הירח הקטיפתי הגיע לקליפתי הריקה. מילים של שיר ערש ששרו לי בילדות התחילו להתפזם לי בראש יחד עם נעימה מרגיעה, שאיכשהו הזכירה לי את אותו הגן. נרדמתי.