ראיתי את החושך של האפר שמכסה את השמיים כשמדורת השמש דועכת ומשאירה רק אותו ומעט גחלים נוצצים ומלחששים, ראיתי את החושך שבא בגאות של שנאה וזעם עיוור המאיימים להטביע את כל היקום, ואני סוגר את חלון החדר כמו נוח כדי שהוא לא יחלחל אל המקדש המבודד שלי, ראיתי את החושך שנובע ממעיינות המתים וצורח וזועק וצמא לבשר חי, צועק חשוף וזר כמו עצם לבנה ושבירה באמצע הגן הפורח.

ראיתי המון ממנו, או שמא לא ראיתי כלום, אך הגרוע מכל שיצא לי לא לראות זה החושך שנובע מבפנים, החושך חסר הצבע, האדיש, כאילו ששד צבע את גלגלי עיניי עם מרקר שחור, מסנן מגיהנום, נפת האנושיות, הלכלוך והטינופת של החיה שמסתירים את הבשר, ובשר מוסתר דינו כבשר רקוב. שוטף את עיניי עם אלכוהול, מנסה למחוק את אות הקלון מעיני, משפשף אותן עד שהן נופלות החוצה, מתות ושחורות.

גופה עם ארובות עיניים ריקות, בשר עם מבט מזוגג, ריר ארסי נוטף על האדמה המקוללת, הידיים מושטות אל עבר אורה האחרון של השמש ששוקעת לתמיד, לא תהיה פה עוד זריחה. אבל מצד שני, למי מאתנו באמת יש עיניים?