הם חוזרים עם אור פראי בעיניהם, עם שיר אמיץ על שפתיהם, עם מטה שלא נשבר בידיהם. הם ראו את המדברים הנרחבים של הדרום, בהם מוות מצמא מחכה להם בכל פינה, מלחשש ומלקק את שפתיו הסדוקות, הם העפילו על פסגות הצפון, בהן רוחות אימים מאיימת להקפיא את נשמותיהם התועות למוות. הם היו גם במזרח, ביערות עבותים מלאי מחלות קטלניות וטורפים היכולים להגיח מכל שיח טרופי עבות. הם היו גם במערב, שם חיו בין ערמומיות חיות האדם, אשר גרועות מכל חיית ג'ונגל או חום אימים או קור תופת, מוכנות למכור ולייסר אותך תמורת חופן מתכת ארורה ויצחקו למראה האגוניה שלך, חושפים חיוך צהוב וחוטא. אך עכשיו הם חוזרים הבייתה, אל הכותל הקדוש, אל קברי האבות, אל כרם הילדות, אל השדה שבו בפעם הראשונה ראו מהי אהבה, אל החוף שעליו רצו וידעו שהוא לא ייגמר לעולם, אל העץ, אל הרוח, אל אותו הריח שיצית בהם כל כך הרבה זכרונות וייצור כל כך הרבה סיפורים, משלים ואגדות שיסופרו לנכדים ולנינים מול האח הדולק!

כך הם הולכים, מעפילים על הרים, חוצים עמקים ונחלים, מתקרבים אט-אט לביתם המיוחל עם תקווה שבוערת בעצמותיהם ומרנינה את ליבם. אך במהלך הדרך קורה דבר מוזר: עם כל צעד שלהם לעבר המטרה, קמצוץ קטן של ספק חודר לליבם, כמו משב רוח קרה בבית מחומם היטב באמצע החורף, כמו קול צורם באמצע סימפוניה, כאילו השמש חדלה מלהאיר לרגע קט. כמה שהם מתקדמים יותר, כך הספק גובר: הם שמים לב שמשהו השתנה באדמות שהם הכירו מילדות, שמשהו באטמוספירה של המקום לא בסדר, משהו מנבא רעות. עוברות בראשם תמונות טורדניות של פלך מולדתם ששקע בעוני, שנכבש על-ידי זרים, או שסתם עקרו את אותו העץ, אותו השדה נשרף בבצורת, אותו הכרם נעלם כי האדמה הפסיקה להיות פוריה, בית משתה שנבנה על קברי אבותיהם, הכותל הקודש נהרס כדי לבנות שוק. עם כל צעד שלהם, תמונה של דלת סגורה ונעולה הופכת מוחשית אל מול עיניהם, ולבסוף הספק הוא כה גדול, וההרגשה כה חזקה, וכל כך מחוזקת על-ידי התמונות של האדמה שהפכה זרה להם, עד שהם מחליטים לא להגיע אל מפתן הדלת, ומחליטים להסתפק במה שיש להם. בבכי מר וצער רב, הם פונים חזרה למדבר, לג'ונגלים, לשלג ולרוע.

זאת הסיבה האמיתית למה לא חזרנו, זאת הסיבה האמיתית.