אגרופים, קירות, דלתות, טלוויזיה, סרטים מצויירים. אמא חזרה הבייתה, לא שמתי לב מה היא עשתה. היא הראתה לי שני דגי זהב שקנתה ושמה אותם באקווריום על המדף מעל הטלוויזיה. שמחתי לראות יצור חי בבית, כבר שלוש שנים לא היה כלום מאז החתול שאבא לא אהב את הרעש שהוא עושה בארגז החול, התגעגעתי לחיים שמזמן לא נראו בסלון שלנו בין צמחי הפלסטיק וכיסאות העץ המת והקירות הקפואים והשקט המאובק. הסתכלתי עליהם וחייכתי, ושאלתי את אמא איך נקרא להם והיא ענתה שהיא עוד לא יודעת, גם בחיוך, כנראה גם היא מרגישה את ההנאה הצפויה בבחירה הזאת. אמנם רק דגים, הם לא ממש מגיבים, ולא עושים קולות, ואי אפשר ללטף אותם או לזרוק להם עצם שיביאו אותה חזרה, אבל עדיין הייתה לי תחושה של חידוש, של חיים חדשים בבית, מן חמימות מתפשטת בגוף, הרגשה של ביתיות שכזו, הרגשה שאיני לבד.

 המשכתי לראות טלוויזיה, זורק מידי פעם מבט שמח לעבר הדגים, ובאחד המבטים ראיתי שאחד הדגים קפץ מן האקווריום. הוא קפץ על המדף שהאקווריום עמד עליו, התחבט בו ופרפר, מנסה לנשום. בזמן שרצתי אליו הוא הספיק לקפוץ מהמדף למדף שעליו עמדה הטלוויזיה, נופל גובה של חצי מטר על עץ קשה. תפסתי אותו מהר ובעדינות ושמתי אותו בחזרה לאקווריום וקראתי לאמא והיא הסתכלה עליהם הרבה זמן. בהתחלה שניהם נראו בסדר, אך במהלך הזמן שהתבוננו בהם שמנו לב שהקטן מביניהם לא שוחה כמו שצריך, נשכב על הצד ולא זז, נושם בקצב אי-סדיר ואז לפתע מתעוות, שוחה בתנועה מהירה מרחק כולשהו ואז שוב נופל. לאט לאט הוא הפסיק לעשות את זה, ועבר למצב שכיבה די קבוע, ושמתי לב שהוא כמעט ולא נושם. שאלתי את אמא מה לעשות והיא אמרה שאולי הנפילה השפיעה עליו, שהדגים האלה מאוד עדינים ורגישים לשינויים, שאולי זה השינוי של המים ושל הסביבה שלהם.

לא ראיתי אותו זז מאז, אמא העבירה אותו לכלי אחר לכל מקרה, אבל שנינו יודעים שאין טעם. עצוב לי שיהיה לדג השני משעמם, ואולי זה נשמע מצחיק, כי זה בסה"כ דג, לא אומר לך שלום, לא בוקר טוב, לא ישן לך על הברכיים בערב, אבל הרגשתי שמוות גר בביתי, קור מתחפר ללב שמולא בחמימות לא מזמן, שאין פה מקום לחיים, שאין להם פה שום סיכוי, אני כה בודד פה, כה בודד.

~~~

00:40 גם השני.