לשחוט את הבשר הבלתי נראה, מלמולים לא ברורים מאחורי גבי, כדורי הרגעה, הישר אל תוך הרקה. מוות התרחש בבנייני, עכשיו אני יושב ומחשב, אינטגרלים, הסתברויות, מי יותר מת, הוא או אני.

איחרתי את הרכבת, כבר מאוחר, איחרתי את הרכבת האחרונה, כבר מאוחר מידי. אז יושנים היום בשדה, בחושך. צרצרים. לילה. לא יהיה פה איש, כבר מאוחר מידי, מאוחר, מאוחר מידי, מאוחר. ברכת לילה טוב, ממני, אלי. יבש. חלש. שיקרי. כואב. השפתיים לוחשות מילים אחרות, אך אין קול ואין שומע, מאוחר מידי, מאוחר. הן רועדות ומשהו מתפרץ בי. אני מדמיין את אור השמש מזהיב את השיפון, אנחנו משחקים תופסת בחדווה, כאילו אין תהום, ואם יש, אז התפסן משגיח עלינו, אנחנו לא לבד, אני לא לבד, לא הפעם. זהו רק זכרון, חלום, בדייה, אגדה, אקמול, תרופת הרגעה זמנית של הנפש לעצמה. נרדמתי בין השיבולים, מלטפים אותי בשקט, מאחלים לילה טוב בחרישיות דוממה. כאילו לוחשים לי מילות נחמה, ומצטערים על כך שהם לא יכולים לעזור, כי אחרי הכול, הם רק שיבולים נטועים באדמה. הם מרשרשים, אולי הם מתאבלים עלי, ואולי סתם. אור הירח מייבש את הפנים הבוכיות. אני לא רואה את הבוקר מגיע.