הכול מת קבור בקבר אחים, כולכם מעורבבים עם אדמת אבותיהם של אוייבי, ואני מטיל מיימי בפה הפעור לרווחה באגוניית החנק, עפר ממלא את הפה ומתערבב עם השתן והופך לבוץ, רפש האדמה, זוהמת האדם, גולגולת בהמה, לשבור את הצלב, לרסק את העצמות מתחת לאדמה, למעוך את גלגלי העיניים הרקובות של הגופות הטריות ולירוק אל תוך הארובות הריקות והשחורות.

עמוד שחור עומד מעל פני האדמה, מאיר את הכול מסביב בעלטה מפכחת חושים, צרחות מהדהדות באוזניים מרוב השקט המוחלט הזה, האדמה רועדת עם פעימות ליבי, הריקנות פורצת מבית הקברות של כל העולם, ואני עומד ליד השער, אבל מכף רגלי ועד ראשי, אבל פסיכוטי, אבל שמח, אבל שגורם לי לצחוק, אבל שמרעיד את כל גופי מרוב אנרגיה בלתי מנוצלת, אבל שגורם לי לתקוע בלב סכין ולהשקות את האדמה היבשה והצמאה לדם, הנה החיה החיוורת והכחושה, הנה החרב שתגרום לעולם ליפול על ברכיו ולהתחנן למוות מהיר, לולאת החנק ששזר היוצר בשעת חרון אפו הגדול מכולם, הגדי שהצמיח ניבים, דג הזהב שהפך לנחש ים, הלווייתן שקם לתחייה, השד שפורט על מיתרי נשמתו של כל אחד מכם, ומפחדים רק להקשיב למה שהוא אומר, למרות שהזרעים נוחתים על קרקע פורייה, האזמל שיירפא את הבריאה, מאפס האנטרופיה ומאכל היקום, משמיד החומר וההוויה, טיפת דם אחרונה שזורמת על הצוואר, אנחה חלושה שאיתה נפלטת הנשמה.

תכירו אותי, תיכנסו לבית שלי, תאכלו מכליי, תתכבדו בייני, תשירו איתי את השיר האחרון שלכם, תשירו, תשירו!