אנחנו הולכים בתוך הבית הנטוש, בית רב-קומות, מזכיר לי בית-ספר, בחוץ יש קצת אווירה של חוות סמים, שומרים ערבים עושים פטרול. על הרצפה שוכבות זכוכיות שבורות, קרני שמש אחדות הבוקעות מבעד לחלונות קטנים מדגישות עוד יותר את האופל השורר במקום, שולחנות ירוקים ומאובקים עם שמות חרוטים שמתו מזמן עם בעליהם, לפעמים דפים מצהיבים הציצו מבעד לחלקי תקרה שקרסו ונפלו על הרצפה, כאילו מזמינים אותנו לעלעל בהם ולהציץ לחיים של השמות שעל הקיר. לפעמים צעד רועש של מישהו מאיתנו הפר את שלוותן של כמה יונים וגרם להם להתעופף מתחת לתקרות המתקלפות. לפעמים שמענו יונים מתעופפות בחלקים אחרים של הבניין, וזה גרם לצמרמורת קרה לעבור בעמוד שידרתנו, מהמחשבה שאנחנו לא לבד.

נכנסנו לחדר אחד בקצה הבניין, ראינו גדר חיה מחלונות גדולים שהחדר הואר דרכם בצורה די טובה. ראינו מכונית עוברת בחוץ והתכופפנו כדי שלא יבחינו בנו. החדר נראה כמו כיתה בבית-הספר התיכון שלמדתי בו. שמענו קולות מלמטה, זה נשמע קצת כמו סיור מודרך. הצצתי למטה וראיתי את המורה לשעבר שלי לכימיה מסבירה משהו לאיש בחליפה, מקריח, שמנמן ולובש משקפיים עבות. הם עלו במדרגות לכיוון החדר שלנו. כולנו התחלנו להתרוצץ, מחפשים יציאה, אך היציאה היחידה הייתה למדרגות. בלית ברירה נתלנו כל אחד על אדן של חלון אחר. הם נכנסו לחדר והמורה התחילה להסביר לאיש שהם הולכים לשפץ הכול כאן ולעשות הכול מתאים למטרה מסויימת שלא קלטנו אותה. אחרי שהם יצאו המשכנו לסייר בבניין.

עלינו לגג, שמש קרירה ונמוכה האירה שמיים כחולים חסרי עננים. קפצנו מחלקים של הגג לחלקים אחרים המופרדים בחומה נמוכה. מצאנו על הגג כמה פירמידות שקופות דומות לפירמידת הלובר. אחת מהן הייתה שבורה ונכנסנו לתוכה. בתוכה היו מדרגות המובילות לחדר בבניין שאין אליו גישה מתוך הבניין עצמו כנראה. החדרים נראו ממש מסודרים ולא נגועים על-ידי הזמן, למרות שכולנו הרגשנו שכבר שנים רבות לא היה פה אף אדם. כולנו התפזרנו בחדרים השונים. אני בחנתי חדר עם ארון בגדים עם דלת שקופה, שבתוכו בפליאה רבה מצאתי כובע קוסם מחודד גדול. לבשתי אותו והשתעשעתי מבבואתי המגוכחת אשר הביטה בי מן המראה. אז מישהי קראה לכולם וראינו שהיא לבשה כובע ליצן  חצר משעשע. המשכנו לסייר ביחד בחדרים, והגענו לחדר מפואר במיוחד, עם מיטה בעלת חופה, אפיריון (חשבתי שיש מילה אחרת לאפיריון וחיפשתי בגוגל את המילה הרוסית ונמצאו כמה לינקים לפירושי חלומות, הסתקרנתי ונכנסתי, כולם אמרו את אותו הדבר: "אתה תהיה מוגן"). שכבתי במיטה והרגשתי שהמצעים והשמיכה נורא רכים ונוחים, הרגשתי ממש בנוח במיטה הזאת, הייתי רוצה אותה לעצמי. אחרי זה קמתי ופתחתי ארון יפיפה מעץ מגולף. הוא היה מלא במכתבים. התחלתי לקרוא בקול לאחרים, והתברר שאלו הם חדרים של שושלת מלכים שמתו מזמן, והמכתבים האלה הם של בני המלוכה הצעירים שמתו לפני הגיעם לבגרות, ומשום מה כל העניין נורא ריגש את כולנו ואפילו נקוותה בעיני דמעה. הרגשתי שאני אוהב אותם בכל ליבי.

בסוף הבנתי שהמורה רוצה להקים להם פה מוזיאון הנצחה וזה לא מתפרסם כל כך משום מה.