בואו נגרד ונשפשף את העצמות ונעטוף אותם בעור מרקיב וחיוור שייראו כמו חדשות, כמו מכונית יד שניה עטופה בניילון ממוחזר, נדחוף עיניים נוזלות ונשתול שיער קש בכל מקום, מודבק בדבק ידידותי לסביבה, נוציא במהרה דברים מאובקים ושכוחים מהמגירות השונות, אין לנו זמן, דוחפים את הכול פנימה, כמו בבוקר לפני טיול שנתי כששכחת לשים נעליים להחלפה, נעשה הכול בדקה האחרונה לפני שמגישים את עבודת הגמר. בזמן הבחינה מזיעים ומחזיקים אצבעות, אולי הכול יעבוד ואנחנו נעבור, הבוחן לא ישים לב לתקלות. אבל אתם יודעים איך הלב בולע את עצמו והקרביים מתהפכים בתוכם כשיש תקלה, כשהוא שואל ואתם לא יודעים לענות, כשהאצבעות מתעוותות בצורה בלתי רצונית ותופסות את לוח המתכת שעל השולחן, מלבינות מרוב מאמץ, כשעין אחת נופלת החוצה ומתגלגלת לתעלת הביוב, השיער נושר וחושף גולגולת עם סימני ריתוך רשלני, העור מתקלף ומתגלה לעין חיוך עקום משיניים מצהיבות ומרקיבות ממוקמות בצורה אסימטרית, הרגל מתנתקת משאר הגוף ומתעוותת על הרצפה הקרה בקונבולסיות אחרונות, הכול מתפרק, כלי הדם לא עומדים בעומס ומתנתקים מהמקורות, דם רותח משפריץ לכל עבר, הלב מפסיק לפעום.

נכשלתם, מאוחר כבר לבכות.