אתם מקריבים לו חזיר שנחנק בדמו ומקווים שהכול יסתדר, שדם החזיר יזרום בתעלות נסתרות מעיניכם, יחבר בין חותמות עתיקים שנוצרו על ידיו וכל חייכם יהיו סעודת פאר שלא נפסקת לרגע. אני רואה את שפתיכם מתעקלות בחיוך לגלגני, אתם חושבים שאני לא מדבר עליכם, שהמנהג הברברי הזה זר לכם ואתם בני אדם הגונים ונאורים, כולכם קמים בבוקר עשר דקות אחרי השעון המעורר, מצחצחים שיניים ושותים את הקפה של הבוקר. אך אתם תופתעו לדעת עד כמה הוא חוגג על נהרות דם הקורבן ששפכתם בניסיון לברוח.

התעוררתי בבוקר על חוף של אי בודד, והוא יושן לצידי בדמות ילד קטן. לא ברור לי מאיפה צצו על האי צינורות המזרימים מים עכורים ומזוהמים לים, איך נוצרת טינופת מתוך הריק. כנראה שהתשובה הייתה טמונה בשאלה עצמה, כי ריק נוטה להתמלא במהות העצמים מסביבו, לספוג אותה, והו, היא נספגה בשפע על אותו האי. הוא התעורר עשר דקות אחרי, וישר ניסה להוכיח לי משהו. הוא קפץ למים, והתחיל לשחות לכיוון האופק. הוא עבר אופק, ועוד אופק, ועוד אופק, ראיתי כל זאת בבבואתו מתחת לרגלי, הוא לא התקדם כלל, הוא איבד את שארית כוחותיו וטבע. הכול הבל הבלים, ואין חדש תחת השמש, ואין חדש בצד ההוא של האופק, וגם בצד הזה, כי ממילא תישאר באותו המקום, נלחם בזרם השופכה ונחנק במימיו העכורים, ובסופו של דבר תטבע בו. התרווח על החול, שן כפי יכולתך, ואם אין בך שינה טמא את החול בזרעך, לא יהיה לי אכפת.

ואנחנו יושבים על מזח האבן באמצע הליל, גשם יורד על פנינו, נמאס לי להתחבא בבניין החשוך, גם שם רטוב, אך אין שם רוח. הוא מתרוצץ במסדרונות החשוכים, או שדמיוני מתעתע בי? חיה אחוזת דיבוק מתרוצצת וחושפת את ניביה ומריירת על הרצפה בתאווה. הים סוער ואפל, היום לא נצא לשחיית לילה. אנו יושבים בשקט. הרוח העצובה מצליפה בפנינו בייאוש, כשואלת למה הדבר מגיע לה, לנדוד ברחבי האי בלילה קר זה, הקור מקפיא את הדם בעורקי וגורם לעצמותי להיות שבירות כקרח. אני פוחד מהחיה.

קם מאחורי גבינו מסך זוהר ענקי, גובהו כשל בניין ממוצע. הסתובבנו אליו וראינו את החיה. לפני שהספקתי לצרוח התמונה הראיתה את המים החשוכים, ובהם שוחה בחורה, היא מתה וחיה ובאותו זמן, היא לא מניעה את זרועותיה, אלא נעה בתנועה נחשית לכיוון החוף. עיניה המתות בוהות בנו מן המסך, וכך גם מן הים הן זוהרות בחשיכה מוחלטת. ידעתי שאנחנו עומדים למות, מוות מייסר ואיטי. זיעה טמאה ומלוכלכת מפחד דבקה בגופי. וכשהכול נראה אבוד, פתאום הבנתי. צריך לשטוף את הטומאה מעלי, להטהר, לא להקשיב לו יותר, הוא יודע שאמות על החול הארור הזה. צללתי אל תוך המים, לעברה. המים היו רדודים והגיעו עד מתני. התבוננתי במסך וראיתי אותה חושפת ניבים לעברי. צחקתי והרמתי את הקרום שעל המים וביתקתי אותו לשניים, כך שחילק את הים האינסופי לשני חלקים שווים. קוו החלוקה עבר דרכה, ודרך המסך. ראיתי שבמקומה צצו שני מלאכיות, שתיהן בחיים, שמחות ומשתכשכות במים הרדודים. זחלתי באפיסת כוחות על המזח, רטוב ומאושר, ואמרתי לו  : "היום חזרה אלי אמונתי". אז קמתי, הצמדתי את כפות ידי אחת לשנייה, והלכתי להתקלח.