אכלנו תרופות מן כל הבא ליד: תרופות נגד שיעול, כאבי ראש, נגד שלשול ומשלשלים, אנטידפרסנטים, נגד קרישת דם ולמען קרישה יותר טובה של הדם, ממש לא היה לנו אכפת, כי ידענו שכל טבליה וטבליה של הכימיקלים שאנו בולעים מגדילה באופן משמעותי את כוחות הנבואה שלנו, את הכוח לחזות את העתיד, את השליטה בגורל המתעתע בנו, עליונות על שאר האנושות שלא יודעת כלום מחייה האומללים ותועה בחושך בלי אפשרות לדעת האם בשניה הבאה היא תזכה בלוטו או שתדרס על-ידי משאית.

מצד שני, כל טבליה שבלענו גרמה לנו להיות קצת יותר אי-שפויים, לא ברור אם זה היה הכוח הנבואי שהשפיע לרעה על תודעתנו או שאלה היו אינספור תופעות הלוואי של התרופות שבלענו בלי תשומת לב מסויימת להשפעה וכמובן למרשם. הרגשנו שלאט לאט אנו מאבדים את עצמנו בתוך המבנה העדין שמחבר את הזמן והמקום, מאבדים את עצמנו בתוך המבנה עצום של הקשרים שמחברים בין הנויירונים במוחנו, הרשת הסבוכה של התודעה נקשרת ומתלפפת בקשרים עם המקום והזמן והמבנה הדינאמי הזה מאיים לקרוע את תודעתנו לגזרים.

בשלב מסויים החלטנו שתרופות לא מספיקות לנו וצריך לעכל כל מיני כימיקלים הבאים ליד, כך החליטו המתקדמים יותר בכוחות הנבואה מביננו, או לחלופין המשוגעים יותר מביננו.פרצנו למשאית המובילה כל מיני סחורות הכי שונות ולא קשורות והתחלנו לחגוג. הזקן השוטה שר:

"מטוסים טסים על דלק נוזלי,

הוא נקרא בנזין!

תנורי הגופות עובדים על פחם,

הוא שחור ומבריק.

כל העולם בנוי על נפט,

הוא שחור וטעים!

אז בואו נצטרף אליהם,

ויהיה מצחיק!"

תוך כדי הוא שתה הרבה סבון נוזלי בצבע צהוב-כתמתם כזה והפיל בטעות חפיסת קלפים שהתפזרה על המדרכה. העברתי לו שוקולד והוא זרק אותו על הרצפה. צרחתי עליו: "אדיוט, למה הפלת את המוצר??". הוא נראה זועם והתכונן להטיל עלי כשף מסוג כולשהו, והוא נראה כמו אחד מאלה שצברו הרבה מאוד כוח נבואי לפי ההבעה המטורפת לחלוטין שהייתה על פניו המעוותות. אמרתי לו שלא התכוונתי אליו והראיתי על הקלפים ועל השוקולד. הוא הסתכל על השוקולד, היה מצוייר שם פרח דקורטיבי ומוטבע המספר 895. הוא הרים את החפיסה והוציא משם את הג'וקר, המכונה גם "טיפש", "אידיוט", וראה שהמספר הסידורי של הקלף הוא 895. מישהו שאל איך ידעתי. אני רק חייכתי והצבעתי על קופסת תרופות ריקה ששכבה על המדרכה.