כל חילזון חושק בקונכייה חזקה, אטומה הרמטית, שתעמוד בפני כל לחץ. כל פעם שהוא נרגע, יושן בקונכייתו, בהרמוניה מוחלטת בינו לבין עצמו, בשלווה ישנונית אינסופית, באות הרגליים המחוספסות, הקשות, האכזריות באדישותן. הן ממהרות בדרכן, לא שמות לב ללבנים, למרצפות, לחלזונות. לא אכפת להן, אם הן ידרכו על החילזון או שלא, אך בשביל החילזון, כאשר הרגליים שוברות את קונכייתו, מוחצות את גופו העדין, סוחטות ממנו את מיץ גופו ומורחות אותו על המדרכה, ורק אומרות: "חבל שנגענו בו, התלכלכנו". חלזונות בודדים מבינים, שתמיד, לא חשוב עד כמה חזקה הקונכייה, תימצא רגל שתשבור אותו בלי בעיה, אולי בלי לשים אפילו לב ותמשיך בדרכה, כאילו לא קרה דבר. אחרי המעיכה שגרמה להם להבין את מחזוריותו של העולם האכזרי הזה, הם מאחים את מחושיהם, אוספים טיפה אחר טיפה את המיץ השפוך והמרוח על מדרכה, פצעיהם הנוראיים מגלידים אט-אט, קרומם העדין והם מחליטים שלא לגדל קונכייה חדשה, מילא היא תימעך שוב, אז עדיף לשמור על הכבוד החלזוני העצמי וסוף-סוף לא להתחבא בקונכייה, אלא לזחול בגאווה על המדרכה, גאים במעט שיש להם. אלא שאז הרגליים נבהלות מיישותם המבעיתה, המגעילה, ונזהרים שלא לדרוך עליהם, הם עוקפים אותם, משאירים אותם במן מעגל ריק, שרדיוסו תלוי ישירות במגעילותם. ואז הם שמחים, כי הם מרגישים בטוחים ומוגנים ע"י מראם המזוויע, המבעית, המגעיל מנשוא.

הם רוצים לנקום ברגליים, להפחיד אותם, כמו שהם הפחידו את החלזונות, כשהם היו בקונכייה. הם רוצים לגדול, להפוך לאימתניים יותר, לרדוף את אוייביהם, הרגליים, בסימטות אפלות, ברחובות האפורים, לתפוס אותם, מפרפרים מאימה, פתאום שמים לב לחלזונות הקטנים, שהפכו למפלצות גדולות, צמאות לדם שונאיהם. להוציא את הלהב, לחוש את השנאה הירקרקה הנוטפת אט-אט, טיפה אחר טיפה מחוד הלהב, לחוש את פחד הרגל שנשפך על הריצפה, לחוש את בשרם על להב השנאה, לראות את יישותם השנואה נשפכת על המדרכה, לדקור אותם, לחתוך את עורם ובשרם, לשמוע את צעקתם המהדהדת בכל הסימטה באקסטזה של נקמה, השמדה. השנאה נוטפת מהלהב על הגופה המבותרת והמרוטשת, מאכלת את שאריות האוייבים, משאירה את יישותם, פחדם, אימתם, שפוכים על הריצפה. הלשון הארוכה האפרפרה משתרבבת מהפה הרירי, נמתחת עד הריצפה, מלקקת ושותה את שאריותיהם האומללות של הרגליים, השפוכות בעווית פחד וכאב. הלהב עדיף מכל קונכייה!

רצתי במסדרון, שקירותיו ותקרתו צבועים בצבעים צבעוניים רבגוניים, רדפתי אחרי מישהו. פתאום ראיתי צג כחול עם הודעה כתובה באותיות לבנות. ניסיתי לקרוא אותה ועצרתי את עצמי באומרי: "באמת, זה סתם חלום!". אחרי שאמרתי את זה, הבנתי, כי זהו חלום צלול. נורא שמחתי ובגלל זה הכול התחיל להתעמעם, להפוך לחיוור ולא-מציאותי. ניסיתי להסתחרר סביב עצמי, לשפשף יד ביד, אך דבר לא עזר. התעוררתי.

5 נקודות למי שיקרא את הלוגו הבא!